קפקא שלנו

לפני כשבועיים פורסם כי לאחרונה נמצאו בדירה תל אביבית מסמכים של פרנץ קפקא (ביניהם גם רישומים מעשה ידיו), אשר הוברחו לארץ-ישראל מפראג על-ידי המו"ל שלו, מקס ברוד - למרות בקשתו של המחבר לשרוף אותם, כמו את כלל יצירתו. כידוע, ברוד הפר את צוואת ידידו, פרסם חלק מהכתבים ודאג להפצתם, ועם פלישת הנאצים לצ'כיה נמלט עם מזוודה ובה שאר עזבונו של קפקא. ב-1939 התיישב ברוד בתל אביב ואחרי מותו ב-1968 החזיקה במסמכים הללו, כמו גם במסמכיו של ברוד עצמו, מזכירתו, אסתר הופה, שנפטרה לאחרונה בגיל 101. זו לא הניחה בחייה לאיש לעיין בהם, רק מכרה פריטים יקרים מתוכם במכירות פומביות ברחבי העולם.

עם היוודע דבר מותה של מחזיקת שרידי העיזבון, 84 שנים לאחר מותו של הסופר היהודי אזרח צ'כיה, שכתב בגרמנית ונודע בעולם כולו, מיהרו גורמים בגרמניה דוגמת מו"לים, ביוגרפים וארכיונים לנסות לשים ידם עליהם. בגנזך המדינה הגיבו על כך בהודעה תקיפה כי "שום דבר שיש לו חשיבות בתולדות העם היהודי לא ייצא ממדינת ישראל", כפי שקובע החוק.


להיות גנן בארץ-ישראל

כמה "יודעי דבר" מיהרו לקטול את עמדתו התקיפה של גַנָז המדינה, ולהסביר שכתבי קפקא אינם בחזקת נכס תרבות "ישראלי" או "יהודי", שהרי הוא היה מתבולל בן מתבולל, אינדיווידואליסט עד לשד עצמותיו הדלות ומחברן של יצירות בעלות רוח אוניברסלית מאין כמותה, ללא שמץ "יהדות" או "יהודיוּת". כמה גרמניסטים ביניהם אף הסבירו שפקיד המדינה הרשמי, כמו המדינה שבשמה הוא פועל, מתקשים להבין את "ההקשר הגרמני העמוק" שבתוכו ובהשראתו כתב קפקא.

ובכן, כדאי אולי להזכיר להם שאמנם הורי קפקא השתייכו לדור הראשון של היהודים המתבוללים, אשר נאחזו בשמחה ב"צו הסובלנות" שפרסם ב-1782 קיסר אוסטרו-הונגריה יוזף השני וקיבלו עליהם באהבה את מדיניות הגרמניזציה של אוכלוסיות לא-גרמניות בקיסרות. אך שנותיו הראשונות של קפקא עברו עליו כמעט רק בין יהודים, בתוך אזור הגטו היהודי בפראג, שכבר לא היה גטו אבל עדיין היה "יהודי" למהדרין; ואמנם כשהיה בן 17, בעוד חברו הטוב הוגו ברגמן מגדיר עצמו ציוני, ראה עצמו קפקא סוציאליסט. אלא שלקראת סוף ימיו הוא פנה לברגמן, שכבר ישב בירושלים, כדי שיעזור לו להגשים את חלומו להתיישב בארץ-ישראל.

אכן לנוכח האשמותיו של היהודי המומר קרל קראוס, כי היהודים - ובראשם היינריך היינה - השחיתו את השפה הגרמנית, זיהמו אותה ביידיש שלהם וביסודות של מחשבה יהודית, כתב קפקא כי הכותב היהודי-גרמני עומד מול "שלוש אי-אפשרויות: אי-האפשרות של כתיבה, אי-האפשרות לכתוב בגרמנית, אי-האפשרות לכתוב אחרת". אך היה זה 'אישור' לדבריו של קראוס על דרך ההיפוך: לא מנקודת מבט 'אנטישמית' אלא מנקודת מבט יהודית במודע, הרואה בתופעה הזאת דילמה טראגית.

אומנם במאי 1910, כשהציגה בפראג להקת תיאטרון יידיש נודדת ממזרח אירופה, ראה בה קפקא קבוצת יצורים מוזרים הצווחים זה על זה בעגה שכמעט לא ניתנת להבנה וסוחטים שמאלץ מדרמה רגשנית אבסורדית. אולם באוקטובר 1911, הוא כבר מצא ב'יהדות' של להקה יידית אחרת - זו של הבמאי יצחק לוי (שאת הופעת הפרידה שלו על במה עשה בגטו ורשה הנצור וזמן קצר לאחר מכן הומת בטרבלינקה) - ייצוג לקהילה חיה של יהודים שורשיים הבטוחים בזהותם וביהדותם. כמה שבועות לאחר שצפה במופע שלה, התחיל ללמוד היסטוריה יהודית, ספרות יהודית ויהדות, והמשיך בכך עד מותו.

בין 4 באוקטובר 1911, היום שבו ראה בפעם הראשונה את להקתו של יצחק לוי מציגה בקפה 'סאבוי' בפראג, לבין האביב בשנה שלאחר מכן, שבו המשיכה הלהקה לגרמניה, ראה קפקא כ-20 הצגות שלה, אשר 17 מהן תיאר בפירוט ביומניו: "לשמע שירים אחדים, לשמע לשון הפנייה 'יידישע קינדרלעך', למראה אישה זו שעל הדוכן, שמשום שיהודייה היא היא מושכת אותנו, השומעים, משום שיהודים אנחנו, בלי תשוקה או סקרנות לנוצרים - רטט עובר בלחיי" (יומנים, 5.10.1911). מאז המפגש שלו עם שחקני הלהקה היידית הזו התעוררה בו הלאומיות היהודית. הוא החל לבקר את יהודי המערב על ניסיונות הסרק שלהם להתבולל, וגם החל לדבוק ברעיון הציוני, של אומה יהודית עם שפה משלה בארץ משלה.

קפקא היה אומנם חשדן כלפי אידיאולוגיות ופוליטיקה של ארגונים, ולכן מעולם לא הצטרף רשמית לגוף ציוני כלשהו, אך שיתף פעולה עם הביטאון הציוני בצ'כיה ("זֶלבְּסְטְוֶהר"). כשאחותו אוטלה תיכננה בשלהי מארס 1920 להשתתף ב'הכשרה' לקראת עלייה לארץ-ישראל, הוא סיפר במכתב למקס ברוד, כי נדר בחשאי לתרום אלף כתרים לקרן הקיימת לישראל אם אוטלה תגשים את תוכניתה. לבסוף נישאה האחות לצ'כי לא-יהודי ונשארה בפראג (מאוחר יותר, עם כניסת הנאצים לצ'כיה, היא תתגרש ממנו כדי לשאת בגורל היהודי עד תום, תוך ויתור על הפריבילגיה שהוענקה בצ'כיה ליהודים הנשואים ל"ארים").

אשת חיקו של קפקא הייתה דורה דיאמנט, בת למשפחה חסידית מגליציה ששלטה ביידיש ובעברית, והשניים התגוררו בברלין. זמן קצר לפני מותו, השתעשע קפקא ברעיון ללמוד בבית-ספר לגננות כהכנה לתוכנית הפרחת המדבר בארץ-ישראל, אך מצבו הגופני אילץ אותו לבסוף להסתפק בקורסים ב"אקדמיית ברלין למדעי היהדות".


"הפלשתינית הקטנה"

לקפקא הייתה השפה תמצית הקיום, ולמרות שידע היטב את השפה הצ'כית - גרמנית הייתה שפתו העיקרית. ובכל זאת, בשנים האחרונות לחייו הרגיש כי בכותבו גרמנית הוא למעשה בוגד בזהותו היהודית, "גונב תינוק זר מעריסתו" ומציגו ברבים כבנו שלו. על-רקע זה נראתה לו תחיית העברית כגורם מרכזי בהתחדשות לאומית אותנטית. שנים מספר הוא למד עברית עם מורים מקומיים, אך מטבע הדברים לא הייתה זו עברית ארץ-ישראלית אותנטית. לפיכך, כשבסתיו 1922 הגיעה לפראג מירושלים פועה בן-טובים - אחת מתלמידותיו של אליעזר בן-יהודה, שעברית ארץ-ישראלית הייתה שפת האם שלה - היה קפקא תלמידה הראשון.

מסתיו 1922 עד אביב 1923 ביקרה בן-טובים בביתו פעמיים בשבוע כדי ללמד את העולה-לעתיד, שהשחפת כבר אכלה בגופו, את דקויות העברית. מכל תלמידיה, היא סיפרה, לא היה רציני ומסור כמוהו. למרות שלעתים קרובות היה נתקף שיעול מכאיב, הוא סירב לנוח ורצה ללמוד עוד. בימיו האחרונים של קפקא הוא קרא עם המורה לעברית מארץ-ישראל, שאותה כינה "הפלשתינית הקטנה", רומן של ברנר.

וכך, כשכל מיני יורשים רוחניים של תנועת "ברית שלום" מתרפקים על אותה "יקיות נאורה" של פעם, שכל כולה אינטליגנציה, סובלנות ו"תרבות גרמנית" - מן הראוי שיוציאו את קפקא מהרשימה הזאת. לא משום שהוא לא היה אינטליגנטי, סובלני או איש התרבות הגרמנית. אלא משום שלאור המהלך ה"יהודי" וה"ציוני" שלו, לא בטוח שאם היה זוכה לעלות ארצה - היה בהכרח מצטרף ל"ברית שלום", ושאם היה זוכה לערוך לעצמו צוואה "ישראלית" - היה מוריש את עזבונו הרוחני למו"לים או לארכיונים בגרמניה דווקא.