גלעד עדיין שם. בגיהנום. ישיבתו שם מחוללת בי הפרעות קשב וריכוז. אני לא יכול להתרכז במלאכת יומי, להיות קשוב למטלות, לצרכים. לא יכול להתפנות לתפוקות. ישיבתו שם מערערת אותי, מחלישה, מייסרת. אבל עזבו. עזבו אותי. מי אני בכלל. אני כלום. לא כלום. אני זניח, קליפת שום. אבל המשפחה שלו, מוקיריו, מכריו, כל היקרים לו, מה עליהם?
אין שום סיבה בעולם שהוא עדיין שם, כאשר יש בידינו כל מה שעשוי לשחררו משם מהיום למחר. סליחה, עכשיו, לאלתר. יש בידינו כל הקלפים החיוניים למשחק המחושב, הציני, הקר והאכזר, אשר מי שבידיו הקלפים היותר טובים, היותר נדירים, מנצח. הניצחון בידינו ואנחנו שומטים אותו במו ידינו הרועדות. במו אצבעותינו הכושלות.
גלעד עדיין שם ואנחנו מפטפטים עצמנו לדעת, מוגיעים עצמנו בסוגיית-הסרק של המחיר, של שיקולי הכדאיות, של מאזן מופרך של עלות מול תועלת. חייל שלנו, בן יקר להוריו, אח לאחיו, עדיין שם, מתייסר באי-ידיעה מטריפת דעת היכן הוא ועד מתי ומה יעלה או יירד בגורלו, שעלול להיחרץ לשבט, למוות, בכל רגע נתון, אם, אלוהים, אם נמשיך להתמהמה ולא להבין שאסור להשאיר אותו שם אף לא שעה אחת.
גלעד עדיין שם, עדיין לא "מושם ומורדם", אבל ברור כי הוא לא יוכל להישאר שם עוד זמן רב, חי ובריא ושלם, כי דעתו של כל בר דעת עלולה להיטרף בתנאים הלא-נודעים שבהם הוא כלוא וגופו של כל אדם עלול להיחלש בהם.
הוא שם, אנחנו כאן. זה ההבדל התהומי, המייסר, שאינו נותן מנוח. ואנחנו נכשלים, כי אנחנו לא מבינים - או כן?! - כי על הפרק לא עומדת כלל שאלת מחיר, כאשר חייו של גלעד תלויים מנגד על בלימה. על בלימת האימה והאי-ודאות.
כל סיכול ממוקד של ישראל כלפי מי מאנשי החמאס עלול לקרב את קצו המר, חלילה. כל תגובה על כל רקטה שהם יורים עלינו עלולה להמיט עליו ועלינו אסון.
אין זמן. אנחנו צריכים להידרש אל גלעד עדין ב"פעימות הדופק האחר", כלשונה של המשוררת יראת השם, זלדה. לחשוב עליו ולחוש אותו כאילו הוא מחובר לבלון חמצן, שהחמצן בו אוזל בהדרגה. כאילו שאלת הזמן היא קריטית, קיומית. אינה סובלת השהיה ודיחוי. כאילו כל הטיפול בו חייב להיעשות באופן בהול.
גלעד עדיין שם. עד מתי? סימן השאלה תלוי כסכין קצבים חדה. כל עוד הוא שם ישראל אינה עושה דבר אמיתי, משמעותי, לשחרורו. עובדה. מבחן התוצאה מטיח את מציאות שביו כאגרוף בפרצופנו. אנחנו חוטפים בוקסים בפנים יום אחר יום. וכלום - לא כלום. דבר אינו קורה.
שחררו את גלעד
אל תקשיבו ל"ישראל עושה ותעשה הכול כדי לשחרר את גלעד שליט". אלה דיבורים כוזבים, נבובים וחלולים של "קובעי מדיניות", שרובם ככולם מכהנים בתפקידם על טיפות הדלק האחרונות, נטולים, כמעט לחלוטין, אמון ואשראי ציבורי, משוללי לגיטימציה, ערופי ראש.
גלעד עדיין שם. אולי אלה השבועות האחרונים להיות שם ( הלוואי) לפני שיבתו חי הביתה, אבל אולי גם - אלוהים - אלה הם השבועות האחרונים של חייו. עצם המחשבה על היתכנות אפשרות מזוויעה זו צריכה להניע את כל ישראל לצעוק בקול גדול - שחררו את גלעד כבר, לעזאזל. תנו להם את מאות האסירים שנרקבים בבתי הכלא, את המרצחים השפלים, את כל מי שנחשבים "קלפים". הם בידינו. יש לנו אפשרות לפדות את גלעד שליט לאלתר, אם נשחרר אותם. אנחנו צריכים לשחרר. נכון, אנחנו אנוסים לשחרר. אין שום שאלת מחיר כאשר גלעד בגיהנום ובידינו להוציאו משם. היום. הרגע. עכשיו.
אם ישוב חי - מה נגיד לו. מדוע התמהמהנו עד עתה. מדוע חלפו מאות ימים עד שהואלנו להבין כי על-מנת לשחררו עלינו לשחרר כל מספר של אסירים שתמורתם יסכים ארגון החמאס לשחררו? ואם, חלילה, לא ישוב בכלל או, מה נורא, לא ישוב חי - מה נאמר למשפחתו? ומה נאמר לעצמנו?
השאלות פתוחות כפצעים. הזמן שחולף ומותיר אותן בלא מענה מוסיף לזרות עליהן מלח ולהחריף את הצריבה.
גלעד עדיין שם, אלוהים.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
