כל ימי חייך

"עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. וכל זמן שלא יעסוק בלימוד - הוא שוכח". כך פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א', הלכה י'). ושתי הלכות קודם לכן הוא קובע: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עשיר, בין עני, בין שלם בגופו, בין בעל ייסורין, בין בחור, בין שהיה זקן שתשש כוחו. אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים - חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה".

מצוות תלמוד תורה נזכרת בפרשת השבוע, "ואתחנן", במילים מתוך הפרשה הראשונה של קריאת שמע: "ושננתם לבניך". גם הפסוק ממנו לומד הרמב"ם שתחולת המצוה היא לכל אורך חיי האדם לקוח מפרשתנו. לכן, נקדיש לה את השורות הבאות.

התחולה המוחלטת של תלמוד התורה - על כל אדם (ונניח בצד את הדיון ההלכתי בדבר חיובן של נשים במצוה זו), בכל מקום ובכל זמן ולאורך כל ימי חייו - היא כמעט יחידה במינה בין מצוות העשה ביהדות. למעשה, קיימת רק מצוה אחת הדומה לה מבחינה זו: האמונה בה'.

כל יתר מצוות העשה מוגבלות לזמן, לאדם, למקום או לנסיבות. שבת - פעם בשבוע. תפילין - רק ביום חול. כשרות - רק למי שאוכל בשר. תפילה - שלוש פעמים ביום. מצות - רק בפסח. ברית מילה - רק לזכרים. השבת אבידה - לא על כהן אם היא בבית הקברות. ואהבת לרעך כמוך - לא אם הוא עבריין מוּעד. וכך הלאה וכך הלאה (וזאת בניגוד למצוות הלא-תעשה שחיובן גם הוא מתמיד וכולל).

יתרה מזו: מצות תלמוד תורה נוגדת לכאורה את התפיסה המקובלת שלנו בנוגע לרכישת השכלה וידע. אם ניקח את המסגרות הפורמליות, הרי שהחינוך הבסיסי מסתיים עם קבלת תעודת הבגרות. החינוך האקדמי מוביל לתארים שונים. גם מי שבוחר במסלול של מחקר והוראה, עושה זאת לרוב עד גיל הפנסיה, תוך יציאה לחופשות ושבתונים כמקובל.

לא כך בתלמוד התורה. יהודי לעולם אינו יכול לומר "זהו, סיימתי" - ולא רק מפני שהתורה רחבה ביותר. גם במדעים לעולם אין סוף, כפי שניתן לראות מההתקדמות הבלתי פוסקת שלהם, ובכל זאת מדענים מסיימים את עבודתם ומפנים את מקומם לבאים אחריהם. יהודי אינו יכול לומר "סיימתי ללמוד תורה" משום שהוא מחויב לעסוק בה ללא הרף, לחזור שוב ושוב גם על מה שכבר למד, לחפש ללא הרף אפשרויות לימוד חדשות.

היישום המעשי

לימוד התורה שונה מיתר סוגי ההשכלה גם בכך שמטרתו המרכזית צריכה להיות היישום המעשי. בכל לימוד אחר, יכול האדם לומר שהוא לומד רק על-מנת להרחיב את אופקיו. לא כן בלימוד התורה. חז"ל קבעו: "הלומד על-מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד. הלומד על-מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות".

בנוסף לכך, אין זה מן המובחר ללמוד תורה על-מנת להפוך אותה למקצוע. נכון, ההלכה מכירה בכך שיש צורך בתלמידי חכמים מקצועיים - רבנים, דיינים, מורים וכדומה. אך הלימוד המובחר ביותר הוא הלימוד לשמו - דהיינו לצורך הידע והקיום המעשי - ולא לצורך פרנסה. הרמב"ם אף קובע, שלימוד התורה הטוב ביותר הוא דווקא מתוך מאמץ פיזי בלתי פוסק.

כאמור, כל אלו סותרים את מה שאנחנו רגילים לחשוב על רכישת השכלה וידע. אך הדבר נובע מעצם מהותה של התורה, שאין להשוותה לשום לימוד אחר עלי אדמות.

התורה, כפי שכבר אמרנו כמה פעמים, היא ספר מוסר. מטרתה של התורה היא לשפר את נפשו של האדם. וכשם שאימון גופני יש בו תועלת רק אם הוא נעשה ברציפות וברצינות, כך גם האימון הנפשי שמעניקה התורה. וכשם שאימון גופני מועיל רק אם המתאמן מרגיש בכל שריר בגופו את המאמץ, כך גם התורה מועילה רק אם מרגישים את המאמץ שבלימודה.

חז"ל הפליגו בשבחו של מי שלומד תורה לשמה. כך אומר ר' מאיר בתחילת הפרק השישי מפרקי אבות: "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומַלְבַּשתו ענווה ויראה, ומַכְשַרתו להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן, ומְרַחַקתו מן החטא, ומְקָרַבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה... ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והווה צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

בהמשך אותו פרק מתוארות מעלותיו של העוסק בתורה. יש כמה עשרות כאלו, ונציין רק אחדות מהן: מכיר את מקומו, שמח בחלקו, אינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, מתרחק מן הכבוד, נושא בעול עם חברו - וכך הלאה.

כל אלו תכונות שאי אפשר להגיע אליהן דרך השכלה אחרת כלשהי. לכן גם קרויה ההשכלה הכללית "תורה חיצונית" - לא משום שהיא מחוץ לתורה היהודית, אלא משום שהיא נותרת מחוץ לנפשו של האדם. יותר מדי פעמים ראינו פושעים, כולל האיומים ביותר בהיסטוריה, שהיו בעלי השכלה מעולה מהאוניברסיטאות העתיקות ביותר באירופה - ובכל זאת נפשותיהם היו רקובות עד היסוד.
מי שלומד תורה לשמה, ברציפות וברצינות, באהבה ובאמונה, משנה את אופיו ואת דרכיו. ואם אנו רואים תלמידי חכמים שאינם עונים על קריטריונים אלו, עלינו להסיק אחת מהשתיים: או שהם עדיין בדרך ולכן נותרו פגמים באופיים, או שלימודם אינו מושלם.