הקרקס הפוליטי הנגלה לעיני כל האזרחים אינו יכול שלא להדיר שינה ולהדאיג עד מאוד. פשוט, יש כאן מצב פסיכוטי הדורש התערבות מהירה של מומחים בתחום, אולי אפילו אשפוז כפוי של הטוענים לכתר ההנהגה של המדינה. הסדר היום הציבורי מלא עד עייפה במשחקים פוליטיים מן הדביליים שהיו במחוזותינו, ולמען האמת היו רבים כאלה. כזו "הצגה", רדידות אינטלקטואלית ורמייה, לא היו.
המשופשפים שביועצי השחקנים הראשיים הממומנים על-ידי הציבור, עושים כל שלאל ידם כדי להסתיר את העובדות, למנוע בכוח כל שיח ציבורי ענייני ומהותי, ולהפוך את הציבור הישראלי כצופה בתוכנית בידור שאפילו במשבצת התוכניות המטופשות ביותר של הערוצים המסחריים לא הייתה עולה יותר מפעם אחת.
כל השבוע שעבר עסקו כולם בהתבטאות של מר ברק כלפי שרת החוץ, הלא היא ציפורה, או באידיש, פייגעלע, במשמעות האמיתית של הביטוי. נו, יאמרו הבריות, ראו לאיזו רמה הגענו ששר ביטחון בישראל מתריס כלפי הפייגעלע שבממשלה במקום להתעסק בצרותיו שלו. הרי מערכת הביטחון נקייה מכל בעיה, האיומים נעלמו כלא היו, אירן שוקטת, חיזבאללה המיר את תוכניותיו ואילו בעזה החליטו לארח את הקונגרס הציוני הבא.
במצב זה, כאשר הידיים ריקות מעבודה, תרתי משמע, חייבים לחפש איזו אמתלה כדי להצדיק את עבודתם של היועצים החדשים. מה שכן קרה בעקבות ההתבטאות המזלזלת של מר ברק הוא שנשים רבות ודאי תהיינה מוכנות להצביע עבורו בבחירות. זו התחייבות, דומה לזו של מר ברק לאחר היציאה מלבנון בשנת 2000, ושבבסיסה הייתה נכונה מאוד. הבעיה היא תמיד עם הבטחות של מקיימים. היה מצופה בעת הזו מכלי התקשורת שיערכו דיון מעמיק ומקיף לגבי מסוגלותם של הטוענים להנהיג את ישראל, לעשות כן, על-פי הרקורד של כל אחד, כולל מר ברק. אך מדוע להתעסק בזוטות כאלה כאשר הפייגעלע מצטלמת טוב יותר? חזרנו כמה שנים טובות אחורה כאשר לימי הטייסים העליזים כשחיילת הייתה מיידאלע, והטובות הלכו לטייסים. לזאת אנו קוראים מסורת.
לברוח קדימה
לגבי שרת החוץ, ציפי לבני, אין מקום לביקורת רבה כי אין על מה כל-כך להעביר את הביקורת. גם היא במודע, אינה מרבה להתראיין בראיונות עומק שבהם אמורים לשאול אותה שאלות נוקבות. התדמית של ניקיון כפיים מספיקה כדי "למכור" אותה לציבור. שתי ההדגשות שלה נכונות: להיות גנרל אינה "סגולה" למנהיג עתידי טוב גם כאשר ישראל נמצאת במצב ביטחוני לא פשוט. ההיסטוריה העולמית וגם זו הישראלית מוכיחות זאת מעל לכל ספק סביר; שנית, ההחלטה 1701 הייתה נכונה לעת ההיא כדי לאפשר לישראל ולביטחוניסטים המובהקים לצאת, בשן ועין, מן המלחמה. מעבר לכך, מי כבר יודע מה יכולותיה להיות מנהיגה? בהעדר שאלות ובהתחשב שעיתונאים רבים התגייסו לקידומה, אין צורך ששרת החוץ תיתן דין וחשבון לציבור.
שאול מופז הוא מועמד האמין ביותר. לדבריו לפני שסיים את תפקידו כרמטכ"ל ושר ביטחון, צה"ל מוכן לכל תרחיש. הוא רק לא ציין אם התרחיש יהיה שחור או ורוד. נקווה שהוא אינו עיוור צבעים כי מה שנתגלה במלחמת לבנון השנייה לגבי מוכנות צה"ל הוא ההפך הגמור. מר מופז הבטיח שהוא לא יהיה מוכן להקריב אידיאולוגיה בכיסאולוגיה, רוצה לומר, הוא את הליכוד לא יעזוב. נכון מאוד. הוא רק יברח ממנו קדימה, קדימה. גם זו הבטחה! כדי להתברג למקום הראשון ולהיות אולי ראש ממשלה, מר מופז משווק את עברו הביטחוני , להוציא את הפרק האחרון של היותו רמטכ"ל ושר ביטחון. מה יש, חייבים להזכיר הכול לציבור?
ביבי נתניהו הפך להיות לילד השקט של הפוליטיקה הישראלית. מדברן בלתי נלאה, ממנצח מקהלה בשיר המפורסם "הם מ פ ח ד י ם", לפתע הוא הפך לאילם. לא כדאי לפתוח את הפה שמא האויבים ירתו איזו התבטאות אומללה. יותר טוב לשתוק, לבנות על זיכרון קצר של הציבור, ולהמתין בסבלנות. כל מה שעשה בעבר שווה לכפרות מבחינת הטוקבקיסטים המגויסים לטובתו.
כך, אזרחי ישראל, הטוענים לכתר מתעתעים בנו ואנו מתמסרים להם ולסיסמאותיהם הריקות מכל תוכן. במקום להשיב לנו תשובות נוקבות, הם עסוקים בטקטיקה של בחירות. עד אז, או שהכלב ימות או הפריץ. בשני המקרים טוב לפוליטיקאים שלנו.
