יהודים ידעו תמיד כי המרשם הנכון לחיים, גם חיים כפשוטם וגם חיים רוחניים, נתון בתורה ובחוקיה. ידעו כי בעוד החוקים שממציאים בני אדם הם תוצר של החיים, ובהחלט יתכן שהתוצאה שלהם תהיה הפוכה מזו שאליה התכוון המחוקק, הרי חוקי התורה הם המרשם הבטוח לחיים. וזה לא רק בגלל שהחוקים האנושיים הם יחסיים בעוד חוקי התורה הם מוחלטים. גם לא בהכרח בגלל ניסוח לקוי של החוקים האנושיים, ניסוח שהפך אותם לחוקים עקומים. הניסוח יכול להיות מעולה והחוקים לכאורה ישרים, ועדיין הם יובילו לחורבן במוקדם או במאוחר. בעבר התייחסנו כמה פעמים לשאלה מדוע זה כך, ומי שירצה להעמיק בנושא יוכל לראות את מאמרינו לפרשת דברים השנה, פרשת משפטים דאשתקד ועוד ועוד.

מעבר לעובדה ש'תורה' זה גם מלשון הוראה, שכל סיפור וכל נושא הנזכרים בתורה, טומן בחובו הוראה נצחית לכל יהודי - יש בתורה כמה "קבצי חוקים" בלשון החוקרים, ופרשת השבוע שלנו מצויה במרכזו של אחד מהם. אפשר אולי לאפיין את סדרת החוקים הזאת בכך שרבים מן החוקים מנוסחים בלשון של מקרים ותגובות. קודם יש שלושה פסוקי כותרת כללית (דברים ט"ז) [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. [יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. [כ] צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. אחר כך בא רצף של מצוות בסגנון של מקרים ותגובות כנ"ל. לפסוקי הכותרת התייחסנו בעבר די בהרחבה, אז הפעם ניקח כמה מקרים ותגובות וננסה להבין איך זה יכול לעזור לנו היום.

(שם י"ז) [ח] כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע--דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ. מדובר במקרה תקדימי, שעל כן נבצר מבית הדין המקומי להגיע להכרעה. גם בית הדין האזורי מתקשה להכריע והנושא מגיע להכרעתו של בית הדין העליון. הדיינים עצמם, ביחד עם בעלי הדין, עולים לירושלים ומציגים את ספקותיהם בפני ההרכב המלא של בית הדין, בפני שבעים ואחד החכמים. ההרכב הזה חייב להכריע והכרעתו מחייבת את כל עם ישראל: [י] וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.

לכאורה, ההכרעה בעניין תקדימי מהווה יצירת חוק ע"י בני אדם, אז מה ההבדל בין הסמכות שהתורה מעניקה להם לבין הסמכות שנטלנו לעצמנו לחוקק חוקים? התשובה מצויה בגוף הפרשה: [יא] עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ--תַּעֲשֶׂה: (...). עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, לא מדעתם ולא על סמך תקדימים שנדונו בבתי המשפט של הודו או של כּוּשׁ. כולם מחוייבים לדבקות בהוראות התורה, ודבקות זו היא המאפשרת חיים יהודיים בארץ ישראל. עניין זה בולט יותר בפרשה הבאה, פרשת המלך. בנושא זה טיפלנו בקצרה לפני כשנתיים ונזכיר רק כי על-פי הוראות התורה בפרשתנו, המלך נבחר ע"י העם והוא כפוף באופן מוחלט להוראות התורה. עד כדי כך שחובה עליו לכתוב לעצמו ספר תורה ולשאתו עמו תמיד, כדי שיזכור בכל רגע למי הוא כפוף.

(שם י"ח) [ט] כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. בשונה מהמקרים הקודמים שהבאנו - תקדים משפטי ומינוי מלך המנוסחים בלשון חיובית, כאן התגובה הנדרשת מאתנו מנוסחת בלשון של שלילה, לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת. כמצוטט לעיל, כבר בכותרת של הפרשה מנחה אותנו התורה כיצד נזכה לחיות ולרשת את הארץ - צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. אלא שזו הנחיה כללית שאחריה באים ציוויים מפורטים כיצד לדבוק בצדק המעניק חיים. יש ציוויים בלשון חיובית, במצוות עשה, כגון אלה שהזכרנו לעיל, ויש במצוות לא תעשה כגון הציטוט בראש פיסקה זו. המכנה המשותף הוא שכולם מובילים אותנו אל הצדק המעניק חיים.

ככל שהפרטים המוזכרים בהמשך האזהרה מפני חיקוי אורח החיים של השכנים, מעניינים מצד עצמם, חשוב לזכור כי נקודת העניין היא האזהרה מפני הנטיה הטבעית להתערות במרחב. התערות שהיא טבעית לגמרי אבל מסוכנת מאין כמוה כשמדובר בעם ישראל. ומעבר להוראות מה לא לעשות בהקשר הזה, יש גם הוראה מה כן לעשות כדי לא לפול בנטיה זו: [יג] תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ.