מהפכה שלא הייתה ולא נבראה

באיחור רב החליטה הממשלה לפעול, סוף סוף, לביטול "המהפכה החוקתית" של השופט אהרן ברק, ולהשבת רסן ההכרעות הלאומי בנושאים אידיאולוגיים ופוליטיים מביהמ"ש העליון לכנסת, כמקובל בכל מדינות העולם.

בצעד אמיץ והיסטורי, הצליח השר פרידמן להעביר בממשלה את הצעתו לתיקון חוקי היסוד לפיה רק העליון, בהרכב מיוחד, יוכל לפסול חוקי כנסת, וגם אז תוכל הכנסת לאזן ביטול זה, בהצבעה חוזרת, ברוב מיוחד (override).

מאז נחקק חוק כבוד האדם וחירותו, במחטף בשנת 1992, בהשתתפות מיעוט מחברי הבית (30 בעד מול 20 נגד, בעוד ח"כ מיקי איתן זועק זעקות שבר כי הכנסת מאבדת עצמה לדעת ומוצא מן המליאה)ניחתה עלינו "המהפכה החוקתית".

בעקבותיה, החליט ביהמ”ש העליון, בין השאר, בפס"ד המזרחי, כי הוא מוסמך לבטל חוקי כנסת, כי מדינת ישראל הפכה למדינה יהודית ודמוקרטית - בניגוד להגדרה המופיעה במגילת העצמאות המדברת על מדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי, ומצא עצמו חודר לתחומים האידיאולוגיים והפוליטיים תוך שהוא משמש ראש חץ להחדרת ערכי המיעוט ה"ליברלי" וה"מתקדם" במדינה.

אמירות אידיאולוגיות

"המהפכה החוקתית" לא באה לידי ביטוי בביטול חוקים רבים, אלא בעיקר באמירות אידיאולוגיות ופוליטיות שאין להן אח ורע. כך מצאנו עצמנו למדים כי "הציונות ומוסדותיה סיימו את תפקידם" - בפס"ד קעדאן, אותו כינה הנשיא (בדימ.) לנדוי "פס"ד פוסט ציוני", וכך קבע הרוב בפס"ד בנושא ההינתקות כי "ההינתקות עולה בקנה אחד עם ערכי ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", כך ביקש, למעשה רוב שופטי ההרכב לבטל הגבלות על תושבי השטחים לפי חוק האזרחות, זאת בשעה שכל ממשלות ישראל התנגדו בעבר לזכות השיבה, ועוד כהנה וכהנה.

קולות אזהרה וביקורת שנשמעו מפי רבים כנגד "המהפכה החוקתית", וביניהם הנשיא לנדוי, המשנה לנשיא אלון, פרופ' גביזון, פרופ' אבינרי, ראש הלשכה דרור חטר- ישי ורבים אחרים, הושתקו בדרך כזו או אחרת מפני "גלי הקידמה", רחמנא ליצלן.

המלל הליברלי לו זכינו מאז, האיץ תהליכים שליליים בחברה הישראלית, של ניפוץ המיתוסים עליהם הוקמה המדינה, והתרכזות בפרט, בזכויותיו, בגחמותיו, במשפטיזציה עד כדי נרקיסיזם ועוד. על התפתחויות שליליות אלו, כתבה בהרחבה וועדת וינוגרד בדוח הסופי שלה, שם דיברה על תופעות חברתיות שליליות אשר מכרסמות בחברה הישראלית בעשור האחרון.

זה הזמן להדגיש כי “המהפכה החוקתית” לא התרחשה כלל, וכי איש, למעט קבוצת מיעוט בעם, לא התכוון כלל להעביר את ההכרעות האידיאולוגיות והפוליטיות מהכנסת לעליון. שורשיה נטועים באליטה המשפטית הקטנה, אשר עברה טראומה קשה בעקבות "התרגיל המסריח" של שנת 1990. כזכור, במחצית הראשונה של שנה זו ניסתה מפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, להרכיב ממשלה חלופית במקום ממשלת האחדות הלאומית, בראשות הליכוד.

הניסיון כשל ונתחולל משבר קונסטיטוציוני חמור, כאשר במשך כשלושה חודשים לא הייתה ממשלה בישראל. לפתע, התברר כי ההכרעה הפוליטית בישראל מצויה בידי המפלגות החרדיות, האשכנזיות והספרדיות, שמצאו עצמן, שלא מרצונן, כלשון מאזניים במשבר החמור שהתרחש. בסופו של דבר הכריע הרב שך ז"ל בעד הימין הפוליטי תוך שהוא נושא את "נאום השפנים" המפורסם (כשהרב עובדיה יוסף יושב לידו) ועורך חשבון היסטורי עם תנועת העבודה. התלות הפתאומית בחרדים לסוגיהם, גררה תגובות היסטריות מצד חוגים שונים בציבור, לרבות הפגנות ושביתות רעב, שלא המקום לפרטן.

פתרונות "אלכימיים"

מספר "מהנדסי משפט", מהאליטה המשפטית, מצאו בעקבות זאת שני פתרונות "אלכימיים": האחד - שינוי שיטת הבחירות לבחירה ישירה של ראש ממשלה, על-מנת להקטין את כוחם של הדתיים, ו"הצליחו" בכך לרסק את המערכת הפוליטית באופן שלא התאוששה ממנו עד היום, ולהביא את שס ל-17 מנדטים.

הפתרון השני, היה "הצלת" המדינה מידי "העם הנבער מדעת", באמצעות העברת ההכרעות האידיאולוגיות מהכנסת לעליון, באמצעות חוק כבוד האדם וחירותו. גם כאן הושגה "הצלחה מסחררת" - ירידת האמון בביהמ”ש העליון מ-80% ל-27%, ומה שיותר חמור - ריסוק הקונצנזוס המינימלי בקרב הציבור היהודי שהושג בעמל רב במגילת העצמאות, עליה חתמו בשעתו כל חלקי העם - ימין, שמאל, חילונים, דתיים, ציונים, אנטי ציונים, חרדים, קומוניסטים ועוד. את התוצאה הסופית לריסוק הקולקטיב המשותף ראינו בדוח ועדת וינוגרד הנ"ל.

עתה, לאחר שבוטלה שיטת הבחירות ה"אלכימאית" והגלגל הוחזר לאחור, הגיעו ראשי המדינה להבנה כי אין מנוס מהחזרת הגלגל לאחור גם בנושא "המהפכה החוקתית". לשרי מפלגת העבודה המצקצקים בלשונם, מן הראוי להזכיר כי גדולי המתנגדים לדרכו האידיאולוגית ולאקטיביזם השיפוטי של הנשיא ברק היו דווקא יצחק רבין המנוח והנשיא המנוח חים הרצוג (שעוד בשנת 90 ביקר בנחרצות את בג"צ המסכות במלחמת המפרץ הראשונה).

השר פרידמן בכישרון ובאומץ לב, מוצא עצמו מבצע את התיקון ההיסטורי שכל ראשי המדינה ייחלו לו בעשור האחרון, אולם מרביתם לא העיזו, למרבה הצער, להביע באופן פומבי את השקפותיהם הכנות באשר למהפכה שלא הייתה, בין מפחד התקשורת ובין מחששות אחרים.