בשמחה ובטוב לבב

התיאור המפורט מאוד של החורבן המופיע בפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", כולל בין היתר הסברים מדוע יבואו עונשים קשים אלו על עם ישראל. רוב ההסברים מציינים את חוסר הציות למצוותיו של ה': "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך", "מפני רוע מעלליך אשר עזבתני", "כי לא שמעת בקול ה' אלקיך".

והנה, בליבה של הקללה, מופיעים שני פסוקים מפתיעים: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוּב לבב מרוב כל. ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בָּך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל, ונתן עול ברזל על צווארך עד הִשמידו אותָך". הפשט ברור ביותר: הסבל תחת האויב יבוא כגמול ישיר על חוסר השמחה בעבודת ה'. לא העדר עבודת ה', אלא עבודתו בלא שמחה.

אם הייתה התורה חוזרת ואומרת שהשעבוד לגויים הוא עונש על נטישת דרך ה' - ניחא. אך הרי התורה אומרת במפורש שתהיה עבודת ה', אם כי לא מושלמת - בלא שמחה וטוב לבב. האם על כך מגיע עונש של עול ברזל, שעבוד עד כדי השמדה?

צומות מול ימים טובים

עיון קרוב יותר יגלה לנו, שהיהדות ככלל דורשת לעבוד את הבורא מתוך שמחה ורווחה. התורה מצווה על יום אחד בלבד של תענית בשנה - יום הכיפורים. וגם יום זה אינו יום אבל, אלא יום-טוב; מי שפטור מתענית מחמת חולי, עושה בו קידוש כמו בכל יום-טוב. הצום ביום הכיפורים נועד לזכך את הנפש ולנתק אותה ליממה אחת מתאוות הגוף. נכון, לאורך השנים נוספו עוד חמישה צומות, אך רק אחד מהם (תשעה באב) נמשך יממה שלמה. ומהם ששת ימי הצום ביהדות מול חודש הצום באיסלאם ומול יום הצום השבועי שנהג בנצרות הקדומה.

אל מול יום אחד של צום וחמישה ימי אבל על צרות עם ישראל, אנו מוצאים בלוח השנה העברי 16 ימי חג, בהם נצטווינו "ושמחת בחגך": שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה, פסח ושבועות. עליהם נוספו לאורך הדורות שמונת ימי חנוכה, פורים, ל"ג בעומר, ט"ו באב, ובדורנו - יום העצמאות ויום ירושלים. כך אנו מגיעים לכמעט חודש שלם בשנה של ימי חג ומועד.

גם שבת היא יום שמחה. כאשר התורה מצווה לתקוע בחצוצרות בבית המקדש, היא מציינת שיש לעשות זאת "ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם". מאחר שהמועדים וראשי החודשים מצוינים במפורש, לומדים חז"ל ש"יום שמחתכם" הוא השבת. אומנם אין בה מצות שמחה כמו בחגים, אבל עקרון השמחה בהחלט טבוע בה.

לכל אלו אפשר להוסיף ימים של מעין-שמחה או שמחה חלקית. עשרות ימים בשנה אין אומרים בתפילה תחנון, משום שהם מקצת יום-טוב, וזאת בנוסף לשבתות ולחגים שכבר צוינו: ראשי חודשים (שבזמנים קדומים היה כמעט חג), כל חודש ניסן, רוב חודש תשרי, כמחצית חודש סיון ועוד.

למרכיב השמחה הזה של היהדות ניתן להוסיף את הסתייגותה מסיגופים. מחלוקת עתיקה היא, האם הנזיר (מיין) נחשב לקדוש או לחוטא. רוב הסימנים מעידים על כך שהתורה רואה בהתנזרות מיין חטא, ושהיא מתירה זאת רק משום שהיא מעדיפה שאם הדבר נעשה - שלפחות ייעשה על-פי דרכה. חז"ל הקצינו ואמרו, שאדם עתיד ליתן דין וחשבון על כל מה שלא נהנה מן העולם הזה. שוב: על מה שלא נהנה - לא על מה שכן נהנה.

אפילו ימי הדין הממשמשים ובאים משלבים בתוכם את אימת הדין עם שמחת היום-טוב. בראש השנה שאחרי שיבת ציון הוכיח עזרא הסופר את העם על חטאיו עד שהכל פרצו בבכי. אמר להם עזרא: "לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תיעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם". ועוד דרשו חז"ל: "במוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת: 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך' - כבר נשמעה תפילתכם".

להשתמש בבריאה

אבל מדוע יש ביהדות כזה דגש על שמחה והנאה מהעולם הזה? מדוע המצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" והנמנע ממנה הוא חוטא? מדוע נצטווינו לאכול שלוש סעודות בכל שבת ולהתענג בבשר וביין בחגים?

התשובה נכנסת לשני עקרונות הניצבים בלב-ליבה של היהדות: האמונה בה' כבורא העולם והאמונה ביחס המיוחד שבין ה' לעמו. היהדות מאמינה שאין בעולם שום דבר מקרי. כל מה שנברא נוצר לתכלית מסוימת, כחלק מתוכנית אלוקית עמוקה מני ים ורחבה מני ארץ. חז"ל מספרים שדוד המלך תהה מדוע נבראו העכביש, הצרעה והשיגעון - וה' הוכיח לו, במעשים שאירעו לו עצמו, את נחיצותם. וכך כל דבר בעולם.

אם ה' נתן לנו מזון, משקה, לבוש וקורת גג - עלינו להשתמש בהם וליהנות מהם. על-מנת שלא נהיה כבהמות חסרות דעת, מטילה התורה מגבלות: לא הכל מותר לאכול ולשתות, יש חוקי צניעות בלבוש, יש מצוות הקשורות לבית. אבל במסגרת המגבלות הללו - עלינו ליהנות מהעולם. שאם לא כן, אנו תוהים על ההצדקה שבבריאת אותם פריטים. תמיהה כזו מובילה או לפקפוק בתבונתו של ה', או חמור מכך - לפקפוק בכך שהוא אשר ברא אותם.

מובן שלא כל העולם נברא לשימושו של האדם. "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא אלא לכבודו", אמרו חז"ל. אנו עומדים נפעמים מגדולתו של הבורא כאשר אנו רואים מצד אחד את הרי ההימלאיה, ומצד שני - את הזעיר שבחיידקים. אך האדם מגלה יותר ויותר דרכים ליהנות מן הבריאה - אם בדרכים גשמיות ואם בהנאות נפשיות ורוחניות.

כאן נכנס לתמונה היחס המיוחד בין ה' לבין עם ישראל. "בנים אתם לה' אלקיכם", מגדיר משה רבנו את היחס הזה. וכאשר בנים נמצאים יחד עם אביהם - הם שמחים. העדר שמחה מצביע על ריחוק מה', וריחוק כזה מוביל בסופו של דבר לחטאים שמצידם מובילים לחורבן. ואילו כאשר עם ישראל מתקרב לקדוש ברוך הוא, גוברת בליבו השמחה. השמחה בעבודת ה', לפיכך, אינה רק גילוי חיצוני אלא ביטוי לעצם מהותה.