ישראל של התקשורת מתאמצת ככל יכולתה לחגוג את יובל שלושים השנה להסכם הפסקת האש עם מצרים. נכון, יש שקראו להסכם "הסכם שלום" אבל כולנו יודעים מהו ההסכם באמת. סקר שפורסם הבוקר מראה כי הציבור הישראלי נוהג בהסכם לפי חשדהו וחשדהו, ומאמין שסכנת המלחמה עם מצרים היא מוחשית.
הבה נראה מה נשאר מהסכם ה"שלום" עם מצרים. מיליון ערבים לכודים בתוך הרצועה ומן העבר השני מצרים שאיננה מוכנה לקחת אחריות על גורלם גם בשטח סיני שהוא פי שלושה גדול ממדינת ישראל. הרצועה בשלטון המוחבראת המצרי המזרים לתוכה נשק תחמושת חומרי חבלה וחמרי גלם לטילים לשימוש סוכניו ה"פלשתינים", כדיוק כמו הימים העליזים של לפני יוני 67.
שיעבודה של ישראל למקורות אנרגיה חיצוניים עקב אבדן הנפט שישראל פיתחה בסיני. הפיכת מרחב סיני משטח תיירות לבסיס הטרור הבינלאומי. בעקבות הסכם השלום וההתקפלות מסיני התפוצצות הטרור בלבנון, הקמת חיזבאללה וכל הזרועות של הג'יהאד העולמי.
נקבעה נורמה חדשה-ישנה: יודן-ריין: השלום היחיד האפשרי מחייב השמדת או הגליית יהודים מכל מקום בו ישבו, וההמשך ידוע בחבל עזה ותוכנית ההתכנסות. מבחינה אישית, מנהיג אחד (סאדאת) נרצח, אחד (בגין) נשבר, אחד הפך עורו (צחי הנגבי על-פי הודאתו) ואלפי יהודים שהאמינו כי שטח משוחרר לא ישוב עוד לריבונות ערבית למדו שתחת לחץ ואלימות מדינת ישראל היא אקורדיון שבור.
הפינוי האלים של סיני מיהודים הציב את הרף המזערי לטיפול בהתיישבות היהודית במזרח התיכון, לא פחות מהפגזת האלטלנה או רצח יהודי חברון. מבחינה כלכלית הסחר עם מצרים על שמונים מיליון אזרחיה הוא פחות מן הסחר עם לוקסמבורג. מבחינה צבאית ישראל היום חשופה למתקפה מצרית בדיוק כמו מאי 1967, אלא שהצבא המצרי הוא הצבא העצמתי ביותר במזרח התיכון, ובפקודה יוכל לנוע לסיני ללא הפרעה. החשוב ביותר, הרעיון שהסכם ההודנא עם מצרים יהפוך לשלום כולל התבדה. השלום הערבי לעולם איננו יותר מהודנא, עד לשעת הכושר הבאה למחות את זכר ישראל מתחת השמיים.
שלושים שנה למהלך שהכשיר את גירוש היהודים כנורמה שאין להרהר אחריה. הניסיון לחגוג הוא פתאטי, עלוב-נפש, תבוסתני, שייך לשכבה דקיקה של אוחזי העט והמיקרופון, אך לא לנו, עם ישראל היושב בפרזות, בטווח הקסאם והקטיושה. חג שמח.
