מדינת הפשע כבר כאן, ולא רק בגלל המלחמה בין הכנופיות שעלתה לאחרונה לכותרות. דומה כי הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על הדק החיים הפכה כבר לתופעה נורמטיבית ולחלק בלתי נפרד ממהדורות החדשות.
הציבור הרחב הביע זעזוע ושאט נפש מרצח רוז הקטנה - ובעקבותיה שני הבנים - בטביעה, כמו גם מהטבעת הודיה קדם לפני מספר שנים. אולם מתברר כי זו אינה המצאת העשור.
עיון בארכיון העיתונות מגלה כי בשנות התשעים הטביעה מרינה דווידוביץ' את שתי בנותיה באמבטיה. לאחר שנים אחדות של אשפוז פסיכיאטרי היא שוחררה מבית החולים, מבלי שבילתה אפילו יום אחד מאחורי סורג ובריח על הרצח הכפול.
גם צביה לב, שרצחה את בנה האוטיסט בדם קר, נשלחה לשנת מאסר אחת בלבד, מתוך התחשבות בנסיבותיה, רצח שהוגדר כהמתת חסד.
בכרוניקה של רצח במשפחה נשבר שיא עולמי חדש, עת כרעם בלילה בהיר החרידו הדי יריות את שכונת עין כרם הירושלמית השלווה. היורה היה לא אחר מאשר נער בן 15, א' כהן, אשר רצח את הוריו ואת שתי אחיותיו, ככל הנראה על-רקע הרפתקני, רצח שזעזע את אמות הסיפים במדינה. למרבה האבסורד, הנער ישב בכלא שלוש שנים בלבד, כשהוא נהנה מלימודי חוץ אקדמיים ומקידום אישי. יש להניח כי האיש, המהלך כיום כאזרח חופשי לכל דבר, השתלב במעגלי העבודה והחברה, כשאיש אינו יודע דבר על פשעו הנורא.
המכנה המשותף לדוגמאות מייצגות אלה, שדי בהן להצביע על הקלות הבלתי נסבלת של הענישה על רצח, הפשע החמור ביותר שאין לו תקנה, ההופכת את החוק לצחוק ואת ההרתעה לבדיחה. היא משקפת את הפיחות שחל בערך החיים, אשר הביא לשיאים חדשים את מושג האטימות האנושית של המערכת המשפטית לגבי הקורבנות.
זילות החיים
כאילו לא די בכך, באה ההחלטה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, על עונש מופחת לרוצחים בהתאם לנסיבות, ונתנה תוקף רשמי לזילות החיים.
בעידן שבו הדיכאון הפך למחלת המאה של העולם המערבי, משוחררים רוצחים רבים על-רקע נפשי, מה עוד שכל רוצח שני וחמישי הוא מטורף, ובכך ניתנת לגיטימציה נפשית להרוג. פסיכולוגים (ופסיכולוגים בגרוש), המתראיינים בכלי התקשורת, מעצימים את הרוצחים, במקום את קורבנותיהם, ומצביעים על ההתמודדות עם קשייהם. אין ספק כי גילוי הבנה לפושעים, והבעת אמפתיה כלפיהם, פוטרת אותם מאחריות אישית, ומעודדת חלילה את הרצח הבא.
לכאורה, החקיקה המתגבשת לאחרונה בכנסת, להטיל עונש מאסר עולם ריאלי על חסרי ישע - ילדים, קשישים ומוגבלים - מהווה אפליה מתקנת ומיטיבה עם החלשים בחברה. אולם במבט שני יש בה מִיסוד האפליה בין דם לדם, תוך הנצחתה והעלתה לדרגה של חקיקה. עם כל הכאב, במה דמה של רוז סמוק יותר מדמם של קרבנות שוד, פאבים, כנופיות פשע או סכסוכי שכנים וקרובים, שרוצחיהם יהנו משלל הטבות שמעניק להם החוק? כלום יש דם יקר ודם מוזל יותר על-פי חלוקה זו?
בהנחה שהעונש משקף את חומרת הפשע, הרי קדושת החיים של החלשים תעמוד בראש סולם הערכים, בעוד לגבי האחרים היא תהיה בעלת חשיבות פחותה. הבחנה זו מקנה ערך יחסי לקדושת החיים, במקום הערך המוחלט, הדומיננטי והבלתי מתפשר שמעניקה לה היהדות.
הגיעה השעה להחיל על כל הרוצחים, ולא רק על רוצחים של חסרי ישע, את מודל הענישה של יגאל עמיר: מאסר עולם מלא כמודל אולטימטיבי לעונש על רצח. יש לשלול מכל הרוצחים את כל הזכויות המוקנות להם בחוק, דוגמת הקצבת העונש, יציאה לחופשות, קבלת חנינה והענקת פריבילגיות מיוחדות. מאסר עולם יהיה כשמו מאסר לכל החיים, ולא עונש בעל משמעות פיקטיבית, כפי שהוא קיים בפועל. העונש יוחל גם על קטינים, תוך חשיפת זהותם המלאה. כשם שיגאל עמיר מהווה סכנה לדמוקרטיה, בעקבות רצח רבין, כך כל רוצח מאיים על שלום החברה ומערער את יציבותה.
מדיניות איפה ואיפה? לא במחוזותינו. במאגר הדמים היהודי אין דם סוג א' ודם סוג ב', ואין דם הסמוק מדם רעהו. דין אחד לכול, תוך שוויון מלא בפני החוק לכל הנרצחים. מבחינה זאת אין הבדל בין רצח אידיאולוגי לרצח מתוך דיכאון. אם הרוצחים סובלים מבעיות נפשיות, שיטפלו בהם בדיוק כמו ברוצחים החולים פיזית - אשפוז בתנאי מאסר עולם.
מיתוסים? לא בבית ספרנו, שהוא בית ספר לחיים. רצח מתוך רחמים, או המתת חסד, בעגה המקצועית? אין חיה כזאת (כפי שאין רצח על-רקע רומנטי). מדובר בתופעה אגוצנטרית מובהקת של רחמים עצמיים בלבד של הרוצחים. ראוי להסיר את המושג הזה מהלקסיקון הרפואי והמשפטי, כפי שיש לשלול כל הצדקה נפשית לרצח.
די להאדרת הרוצחים
היא הייתה מלאך, כך הוכתרה אחת האימהות שהטביעה את בנה? אולי, אבל התגלמות של מלאך המוות. צריך להפסיק את האדרת הרוצחים, המוסיפה להם הילה מסתורית, ואת האידיאליזציה מאישיותם, ההופכת אותם לגיבורים ולמודל חיקוי. מדובר בפושעים מהליגה הנמוכה ביותר.
רצח מתועב? רצח הוא רצח, וכל רצח הוא מתועב. על העונש להיות אפוא בהתאם - מאסר עולם. המיתוסים הללו, האמפתיה כלפי הרוצחים, והחלוקה הסלקטיבית לרצח מליגה א ומליגה ב תורמים לזלזול בכושר ההרתעה ובקדושת החיים, אשר ספגו מכה אנושה.
הזלזול בחיי אדם בא לידי ביטוי גם בקלות הבלתי נסבלת של רישוי נשק לשומרים ולאזרחים, שמשתמשים בו למטרות רצח, כמו גם בעונשים הקלים בתחום הרשלנות הרפואית ועבירות התנועה. השוואת עונשו של האופנובנק לשעבר על עבירות רכוש, 18 שנה,עם העונש המירבי על גרימת מות בנהיגה רשלנית, 3(!) שנים בלבד, מעלה את המסקנה כי טחנות הצדק כמעט אינן טוחנות כלל.
להשיב את ההרתעה
בתורה גם רצח בשגגה, כפי שהצביע הרב אבינר, מכונה רצח. אולי הגיעה השעה לאמץ גישה זו גם בתחום עבירות התנועה, כדי לצמצם את היקפן המדהים. לא עוד גרימת מוות ברשלנות או הריגה, אלא שידרוגם לדרגת רצח. והעונש יהיה בהתאם - מאסר עולם.
רק בדרך זו תושב ההרתעה לתודעה הישראלית, המושג קדושת חיים, הניצב בראש סולם הערכים היהודי,יקבל משמעות אמיתית ויחזור לכותרות והסדר - אל החיים הציבוריים. לא מדובר בחזון אחרית הימים, אלא במציאות ריאלית.
אם קדושת החיים תהפוך לנורמה בחברה, לא יהיו מקרי רצח של חלשים. נהפוך הוא: תהיה אחריות קולקטיבית כלפיהם - הן מצד רשויות הרווחה והן מצד הציבור. בגלל הרתיעה מהעונש הצפוי גם לא יהיו מקרים של לקיחת החוק לידים, תואמי כרמלה בוחבוט, אשר רצחה את בעלה, ועידו בסוק, שרצח את אביו על-רקע אלימות במשפחה. שחרורם המהיר, בהשפעת שדולה ציבורית, הפך את כושר ההרתעה לבלתי אפקטיבי. במקום לסמוך על השדולות, אנשים ילמדו להיות אחראים לחייהם, ולפנות למשטרה ולרשויות לבקשת עזרה.
הגיעה השעה שחברי הכנסת ירימו את הכפפה לשינוי החוק הקיים, בהתאם למורשת היהודית החותרת לבניית חברה המושתתת על עקרונות הצדק, השוויון והדמוקרטיה. ובא לציון גואל.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
