הכל מלינים על סכנת התפוררות החברה הישראלית, אך למען האמת אנחנו מקוששים רק חלקי תוצאות מן המציאות המרה שאינן מזהות את הסכנה במהותה. הפשע והאלימות כמו גם רפיון הידיים, האדישות וחוסר האונים הם רק תולדה חלקית של הסכנה במלואה. מהי אפוא הסכנה עצמה? זוֹ השאלה, להבדיל מתוצאותיה המסוכנות.
לפיכך, אם חפצי חיים אנחנו ואם יש בנו רצון לעקֵר את הסכנה, אנחנו חייבים, ראשית לכל פעולה, להתחיל לתת בסכנה הזאת סימנים: הסכנה טמונה בחברה עצמה. החברה הישראלית נושאת באחריות מלאה ליצירת הסכנה. החברה הישראלית היא האנשים, לא עשב השדה ולא עוף השמים. הסכנה אינה דבר אמורפי, היא יישות ממשית! תוצרת החברה וכל אדם בה. כחול-לבן.
הדבר השלילי הבולט בחברה הישראלית הוא הפערים מכל הסוגים. החברה הישראלית בנויה משבטים וחמולות על אף האדֶרֶת המערבית "הנאורה" שהיא עוטה לה. המאבקים של אלה באלה מתישים את כל הצדדים ואינם מועילים במשימת סילוק הסכנה שלא נטלנו על עצמנו עד היום הזה. משום כך נתרכז בנושא הזה. פער.
יש פער בין יהודים לערבים. החברה הישראלית מייחסת לפער הזה חשיבות גדולה. הגישה של הישראלי אל הפער הזה מציבה אותו באחד המחנות - שמאל וימין, והרי לנו פער נוסף שנולד מן הפער שעדיין חי,נושם וּבועט בין ערבים ליהודים. יש עוד פערים: מעמדיים, כלכליים, דתיים, עדתיים, אלא שכל אלה מוצאים בסופו של דבר פינה חמה באחד משני המחנות האלה.
האם הפער הפעור בין יהודים לערבים הוא הפער המשמעותי בחיינו? האין פער גדול יותר? רחב יותר? כאן אנחנו כבר נדרשים למילון. ובכן, על-פי מילון אבן-שושן, פַּעַר הוא "חלל ריק, רווח פעור בין שני דברים, פער בין שתי גְּדות התהום." ההגדרה הזאת אינה מתאימה למשמעות שאנחנו מייחסים למילה פַּעַר, שהרי "חלל ריק" אינו יכול להכיל סכנות כלשהן. אבל אבן-שושן אינו נעצר פה והוא מוסיף הגדרה על דרך ההשאלה: פַּעַר הוא "הפרש ניכר בין שני דברים" וּלדוגמא - "יש להקטין את הפער בין מחירי התוצרת החקלאית למחירי התוצרת התעשייתית, פער בין המשכורות של הפקידים למשכורות של הפועלים".
מה משקלו של פַּעַר? מה ערכו? מה כוחו? הווי אומר: רוחבו! אם הפער צר ויש גם נקודות השקה הרי שאין לו השפעה ממשית על הצדדים. אבל ככל שהפער רחב יותר, גדול יותר, כך יכולה להיווצר בו סכנה גדולה יותר והשפעתה על הצדדים תהיה גדולה יותר ואולי אפילו מכרעת. החברה הישראלית משופעת פערים בדרגות שונות על-פי רוחבן, וכדי לצמצם פערים אלה, צריך להחליט מה מצמצמים קודם. הנה, יש לנו כבר התחלה התובעת דירוג הפערים, איזהו הפער הגדול ואיזהו הכי קטן? ואז, לאחר דירוג הפערים נבחר את הפער הגדול ביותר, מחמת הסכנה שבו, ונטפל בו.
בין התקשורת לאזרחים
מהו הפער הגדול ביותר מכל הפערים בחברה הישראלית? שיטוט קטן באתרי האינטרנט, יגלה ללא קושי את הפער הזה: הפער העצום בין דעת אנשי התקשורת לבין דעת הבריות. מי שקורא עיתונים, מאזין לרדיו וצופה בטלוויזיה, ולא חשוב באיזה עיתון ובאיזה ערוץ, מזהה את הפער הקיצוני להחריד בין הדעות המובעות באמצעי התקשורת המקובלים, לבין דעות הקוראים עצמם הגולשות מעדנות ברשת. עולמות שונים זה מזה כמעט בכל נושא. מרחק אדיר! אין פער גדול יותר! לא ערבים ויהודים ולא עשירים ועניים, לא אשכנזים ומזרחים ולא חילונים ודתיים. גם הבחירות הכלליות מוכיחות את הפער הזה, וכל הפרשנויות המפולפלות בתקשורת הישראלית מניבות ביום הבחירות תוצאה הפוכה למובע בהן.
ישנם אתרים יציבים בהם אפשר לקרוא דעות שאי אפשר לקרוא או לשמוע בתקשורת הישראלית. זהו עולם אחר לגמרי. הפוך! בין הכותבים מוצאים אנשים ששפתם רהוטה ונימוקיהם נימוקים. איך זה לא מגיע לתקשורת? הלא יש ביניהם מאמרים בנויים לתפארת מכל בחינה. התשובה הפשוטה היא שאין כאן מעשה זדון מתוכנן להדיר את הכותבים הללו, אבל יש מילת קסם הקרויה "ראוי". בשביל שמאמר יהיה "ראוי" או דעה שתהא "ראויה" הם צריכים להלום אם לא לחפוף את הקו של אמצעי התקשורת. פה טמונה הטעות הגדולה של התקשורת ואחריותה לפער הגדול ביותר כלפי החברה, וכאן הסכנה!
אם נוסיף לכך שהתקשורת הרחיקה רוץ מעבר לתפקידיה הקלאסיים לדווח וּלפרש, והיא מתיימרת להוביל מהלכים שישפיעו על חיי מתנגדיה, על מעמדם ועל איכות חייהם- נראה אל מול עינינו את הסכנה בהתגלמותה ואולי נתעשת בטרם תעשה בכולנו שפטים. פעם היינו יכולים רק לקרוא ולקבל את הדברים כתורה מסיני - "הלא זה היה כתוב בעיתון!", היום אנחנו יכולים לכתוב, לקבל תגובות, להגיב, לנהל שיח ער ואמיתי שיהא מן הסתם רחוק מאד מן התקשורת המנוכרת והמתנכרת שזוהרה הולך ומועם, הולך ומתקטן, עד אשר לא תהיה לו כל השפעה. מי שחש בסכנה רואה איך התהליך הזה צובר תנופה וכוח מחץ.
ואולי יקרה נס! אולי התקשורת היא שתתעשת ותפתח את שורותיה, תיתן ביטוי להשקפות שונות על-פי השתקפותן בחברה? תרחיב את הקו ותקרב עצמה למציאות המתחוללת בישראל. מה הערך בתקשורת סקטוריאלית מתנשאת מלבד הסכנות המאיימות תחת כנפיה? באלו הישגים יכולה התקשורת הישראלית להתהדר? בנסיונות עקרים להוביל תהליך שלום בלתי אפשרי לעת הזאת? בחשיפת שחיתויות? ברדיפה אחר מושחתים? הרי כל זה אינו אלא הבל הבלים וקיסם זעיר לעומת הקורָה התקועה בין עיני התקשורת ואין מי שייטלהּ.
