ה"אמזונה" של האוונגרד הרוסי

"הכוריאוגרפית ורה שבשאי - 'האמזונה' הנשכחת של האוונגרד הרוסי", הוא שם התערוכה שנפתחה לפני שלושה שבועות במוזיאון לאמנות רוסית על-שם מריה ומיכאל צייטלין ברמת-גן. התערוכה מוקדשת לאחת הדמויות המעניינות באמנות היהודית שפעלו ברוסיה הסובייטית זמן קצר לאחר המהפכה הבולשביקית. לרבים נדמה היה אז, שתחת השלטון החדש ניתן יהיה לפתח תרבות יהודית מודרנית מחד-גיסא וקשורה קשר הדוק לשורשים היהודיים מאידך-גיסא. באותה תקופה הוקם במוסקבה תיאטרון "הבימה", עם "הדיבוק" האגדי שלו, ויוצרים יהודים כמו מארק שאגאל, אל ליסצקי ונתן אלטמן הביאו לעולם תמונות של השטייטל היהודי בטכניקות הציור המתקדמות ביותר באותו זמן.

גם הכוריאוגרפית הצעירה ורה שבשאי, חניכת האסכולה האקספרסיוניסטית במחול, יצרה אז. עבודתה הראשונה הוצגה בשנת 1925, כשהיא בת עשרים בלבד. היא יצרה ריקודים, שבהם גם הופיעה, בעיקר למוזיקה של מלחינים יהודים בני התקופה, חברי האגודה לתרבות יהודית, דוגמת יואל אנגל, אלכסנדר קריין, אלכסנדר ופריק ומיכאל גנסין. היא גם ניסתה לשחזר מחולות מתקופת התנ"ך ושילבה בריקודיה תנועות מאיורים עתיקים, תלבושות וכן פריטי יודאיקה, כמו תפילין.

על כל אלה מספרת תערוכה צנועה, אך מאוד מעניינת ומרגשת, שאצרה במשך שלוש שנים לסיה ווייסקון. ווייסקון גם כתבה מאמר יסודי מאוד על חייה ועל אמנותה של ורה שבשאי, המופיע בלוויית צילומים רבים בקטלוג התערוכה המוצע למכירה במוזיאון. הספר, שעיצובו מרשים, ראה אור בהוצאת "גשרים", ברוסית ובעברית, בתרגומו המשובח של רועי חן.

הקהל הרב שנכח בפתיחת התערוכה הקשיב לבתה של ורה שבשאי, שדיברה ברוסית, לנכדה של הכוריאוגרפית, שדיבר בעברית ללא שמץ של מבטא זר ולנאומים של מארגני התערוכה. הפסנתרנית נטליה מירוטין, ניגנה ברגש ובהומור את יצירותיו של יואל אנגל, שלצליליהן רקדה בשעתה ורה שבשאי.

יצירתה של שבשאי נמשכה עשר שנים בלבד. אחרי תקופת ההתלהבות והציפיות הגדולות ליצירת תרבות יהודית בברית-המועצות, החליט סטלין לשים לה קץ, והמילה "יהודית" בהקשר האמנותי הפכה לשם גנאי. יצירתה האחרונה של ורה שבשאי נוצרה ב-1935, ומאז ועד מותה בשנות השמונים במוסקבה, היא רק לימדה ריקוד.

יוזמי התערוכה ומארגניה עשו עבודת שיחזור ברוכה של חלק חשוב באמנות היהודית בברית-המועצות. הכרזות הישנות והצילומים הרבים המוצגים בה, וכן הסקיצות לתלבושות, שרוב רובן צוירו בידי אמנים יהודיים, הם חומר רב ערך ללימוד הפסיפס ההיסטורי והתרבותי של עמנו.