המדינה הפלשתינית: אם לא תרצו - אכן זו אגדה

"תוצאות הסקר מראות שלפליטים [הפלשתינים] עניין מועט במילוי התפקיד של נושאי דגל הלאומיות. הפליטים הם בני אדם עם צרכים אנושיים משלהם ... האנשים הללו פשוט רוצים לחיות את חייהם..."
חליל שקאקי, ניו-יורק טיימס, 14.7.2003

כאמור בחלקו הראשון של מאמר זה (גיליון 14 של 'מראה'), המובאה שלעיל משקפת את המסד הרעיוני של ההצעה המובאת כאן, שמציגה גישה חדשה לחלוטין לסוגייה הפלשתינית: נטישת הפרדיגמה המדינית (קרי, הקמת ישות פלשתינית עצמית) והתמקדות בהיבט ההומניטרי ובפתרון מצוקות הפלשתינים ברמה האישית – מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

גישה כוללת ומקיפה לסוגייה הפלשתינית חייבת לכלול שלושה מרכיבים עיקריים – המתיישבים היטב עם עקרונות התורה הפוליטית הליברלית ועם תכתיבי התקינות הפוליטית: שני מרכיבים נועדו לשים קץ ליחס המפלה לרעה פלשתינים, והשלישי נועד לאפשר להם חופש בחירה, כפרטים, לקבוע את גורלם האישי. ואלה הם מרכיבי התוכנית:

א. פירוק אונר"א (UNRWA) – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלשתינים במזרח הקרוב – צעד שיביא אל קיצו את היחס המפלה לטובה את הפלשתינים כפליטים.
ב. ביטול הקיפוח האתני הזדוני של הפלשתינים החיים במדינות ערב – אשר יביא לקץ אפלייתם לרעה כתושבים.
ג. מתן מענקי הגירה ושיקום נדיבים לפלשתינים החיים באזורים הנתונים לשלטון ישראלי (ופלשתיני) – אשר יוצעו על בסיס אישי באופן ישיר למפרנסים ולראשי משפחות פלשתינים, ולא באמצעות מסגרת ארגונית פלשתינית פורמלית כלשהי.

אומנם יש דמיון מסויים בין התוכנית ההומניטרית המובאת בזאת לבין 'היוזמה הישראלית' של ח"כ בני אלון, אלא יש גם הבדלים, והעיקרי בהם הוא שבעוד שה'יוזמה הישראלית' מעניקה לירדן תפקיד מרכזי ומכריע, וכך למעשה גם זכות וטו על ביצוע התוכנית, התוכנית המוצעת אינה מותנית בהשגת הסכמה פוליטית של גוף ערבי כלשהו. ביצועה מחייב רק הסכמה מצטברת של אינדיבידואלים המבקשים להיחלץ ממצוקתם האישית (דיון מורחב ומפורט יותר בשוני בין המתווה המוצע כאן לבין "היוזמה הישראלית" ייערך באחד הגיליונות הבאים של "מראה").


UNRWA – הנצחת הבעיה ה"מטופלת"

UNRWA הוא ארגון א-נורמלי, חריג, שללא ספק מנציח את בעיית הפליטים ובאמצעותה – את העימות הישראלי-פלשתיני כולו. סוכנות זו קיימת אך ורק כדי לטפל בפליטים פלשתינים, בעוד שכל יתר הפליטים על פני כדור הארץ נמצאים בטיפולה של נציבות האו"ם לפליטים[UNHCR –United Nations High Commission for Refugees]. לא זו בלבד שלשני הארגונים הללו דפוסי טיפול שונים בפליטים שתחת חסותם, אלא שהם פועלים על-פי הגדרות שונות לסיווגו של אדם כ"פליט".

לשוני זה בין ההגדרות יש משמעות מרחיקת לכת: אם על-פי הגדרת UNHCR מספר הפליטים הולך ומצטמק עם חלוף השנים, הרי שעל-פי הגדרת UNRWA מספר זה הולך ותופח. למעשה, על-פי הערכות מסוימות, אילו יושמה ההגדרה ה"פליט" האוניברסלית של UNHCR גם על המקרה הפלשתיני, היה מספר הפליטים יורד מכ-5-4 מיליון לכ-300-200 אלף – דהיינו בלמעלה מ-90%!

יתרה מכך, בעוד שהמנדט של UNHCRמאפשר לה ליישב פליטים שבטיפולה במקום מושבם או במדינות אחרות מחוץ למדינת המוצא שלהם, המנדט של UNRWA מאפשר לה לדאוג אך ורק לצרכיהם ההומניטריים.

מתברר, אם כן, שהשילוב של הגדרת "מיהו פליט" ושל מהות המנדט של UNWRA המוגבל לטיפול בלבד ב"פליטים", הופך את הסוכנות הזו לגוף המנציח את עצם הבעיה, שבה היא נועדה לטפל...

לפיכך, פירוק UNWRA הוא תנאי מוקדם והכרחי לטיפול כולל ובר-קיימא בסוגייה הפלשתינית. עם פירוק UNWRA, יועבר הטיפול בפליטים שיִיוותרו, אשר מספרם כאמור יפחת באופן דרמטי, ל-UNHCR, כמו הטיפול בשאר הפליטים ברחבי תבל. מהלך זה יאפשר מציאת פתרונות קבע עבורם, כפי שעשה ארגון זה בעבר למען יותר מ-25 מיליון פליטים אחרים ברחבי העולם.

בד-בבד עם מהלך זה, יש להיערך למתקפה הסברתית-דיפלומטית שבמרכזה דרישה חד-משמעית ממדינות ערב, כי אותם פלשתינים אשר לא יסווגו עוד כ"פליטים" במסגרת ההסדרים החדשים, יזכו – בניגוד לנהוג כיום – לכל הזכויות הניתנות לבני יתר הקבוצות האתניות המתגוררות באופן קבוע בעולם הערבי. זכויות אלו כוללות גם את הזכות לאזרחות, הנמנעת כיום מתושבים פלשתינים במרבית מדינות ערב.

ייעודו העיקרי של אותו מסע דיפלומטי נמרץ הוא יצירת לחץ בינלאומי על ממשלות ערביות לחדול מנקיטת אפליה אתנית כלפי מיליוני פלשתינים החיים במדינותיהן ולהתחיל בקליטתם בתוך חברותיהן כאזרחים מן המניין. אחרי ככלות הכול, גם הפלשתינים טוענים (ועוד בסעיף הפותח של אמנתם), שהם אכן "חלק מהאומה הערבית".

כמובן, אין לצפות לכך שמנהיגי ערב יאמצו דרישה זו בהתלהבות יתרה. אך יש צורך וערך רב בניהול מסע הסברה בנושא זה, שהרי למאמץ המוצע יש ייעוד נוסף: להעלות את נושא קיפוחם של הפלשתינים בעולם הערבי על סדר היום העולמי וליצור יתר-מודעות בדעת הקהל הבינלאומית ליחס המפלה ממנו סובלים הפלשתינים מצד אחיהם. מהלך זה יעביר חלק מן את הלחץ הבינלאומי על ישראל לעבר ממשלות ערביות, וידחוק בהן לתרום את חלקן לסיום סבלם של הפלשתינים.


חופש בחירה למפרנס הפלשתיני

באשר לפלשתינים המתגוררים באזורים המצויים תחת מִנהל ישראלי (או פלשתיני), יש דרך סבירה והוגנת אחת בלבד אשר תאפשר להם להיחלץ ממצוקתם הכלכלית והחברתית ולהשתחרר מעולה של הנהגה רודנית, כושלת ומנצלת – תוך הבטחת הישרדותה של ישראל כמדינת הלאום של היהודים: מתן מענקי שיקום נדיבים שיאפשרו לבעלי משפחות פלשתינים לבנות חיים טובים יותר – להם ולבני ביתם – במדינות אחרות. רצוי, אך לא הכרחי, שמדינות אלה תהיינה בעלות מאפיינים חברתיים-תרבותיים ודתיים דומים לאלה שבחברה הפלשתינית, וזאת כדי להקל על קליטתם במקום מושבם החדש.

כדי למזער את יכולתן של קבוצות אינטרס פלשתיניות מאורגנות לחבל בהצלחתה של יוזמה זו, יש לדאוג ל"אטומיזציה" של המהלך – כלומר, יש להציע את מענקי השיקום ישירות למפרנסים ולראשי משפחות פלשתינים על בסיס אישי, אחד לאחד, ולא על בסיס קהילתי באמצעות ישות פלשתינית מאורגנת ופורמלית כלשהי.

על-פי סקר שנערך בקרב הפלשתינים בנובמבר 2004, כ-15% בלבד מהאוכלוסיה הפלשתינית תסרב לקבל תמורה כלשהי כפיצוי על הגירה ממקום מגוריה הנוכחי. לעומת זאת, מעל 70% מהפלשתינים יסכימו להגר לצמיתות מהאזורים הנמצאים תחת ממשל ישראלי או פלשתיני תמורת תמריץ חומרי כלשהו. ממצאים אלה מקבלים אישור מובהק ובלתי תלוי בסקרים מאוחרים יותר שנערכו על-ידי גורמים פלשתינים אחרים: יש נכונות – ואף כמיהה – רחבת היקף בקרב האוכלוסיה הערבית ביהודה, שומרון ועזה, לחפש עתיד מחוץ לשטחים אלה. כך למשל, סקר שנערך על-ידי אוניברסיטת ביר-זית בספטמבר 2006, מגלה כי "44% מהפלשתינים הצעירים מוכנים להגר אילו ניתנה להם ההזדמנות לכך", ואילו מאמר שפורסם באוקטובר 2006 ב-Christian Science Monitor, מדווח על נכונות פלשתינית הולכת וגדלה להגר – גם בלא פיצוי כספי שיטתי כמו זה המוצע בתוכנית המפורטת בזאת; גם סקר של אוניברסיטת א-נאג'ח בנובמבר 2006 מלמד על רצון מובהק להגירה בקרב הפלשתינים.

העלות הכלכלית המדויקת של ביצוע תוכנית זו, קרי – הקצאת מימון נדיב לשיקום הומניטרי של הפלשתינים במדינות שונות בעולם, תלויה במספר משתנים, ביניהם גודל האוכלוסיה הפלשתינית – סוגייה שסביבה מתנהל ויכוח ער, וגובה הפיצוי המוצע. הערכות שנעשו עד היום מצביעות על כך שההוצאה תהיה פחותה בהרבה משליש הסכום שאותו הוציאה ארה"ב על המלחמה בעירק עד עתה. יתרה מזו, ניתן לומר במידה רבה של ביטחון, שעלות המימוש של התוכנית המוצעת אינה גבוהה מעלות המימוש של מרבית ההצעות החלופיות הנדונות כיום – במיוחד אלה הכוללות הקמת מדינה פלשתינית כושלת ותמיכה בה לאורך שנים, או העברת הפזורה הפלשתינית ממקום מושבה כיום בעולם הערבי ושיקומה ב"מולדתה המתעוררת". בהקשר זה, יש לזכור שבביקורו בלבנון לאחרונה, הכריז אבו-מאזן שהשאיפה הפלשתינית היא להביא את בני עמו, החיים במדינות האזור, לחיות בתוך תחומה של המדינה הפלשתינית העתידית. על פניו אין כל סיבה להניח כי עלות העברתם של פלשתינים ל"פלשתין" ושיקומם בה תהיה נמוכה משמעותית מן העלות הכרוכה בהעברת פלשתינים מיש"ע למדינות אחרות ושיקומם בהן.

למעשה, לאור רמת התל"ג של ישראל כיום, היא מסוגלת לממן יוזמה מעין זו בכוחות עצמה, על פני עשור עד עשור וחצי, ללא סיוע של גורמי חוץ. והרי זהו משך הזמן שכבר חלף מאז תחילתו של תהליך אוסלו – תהליך שלא הניב דבר, זולת אלפי קורבנות ובזבוז של מיליארדי דולרים. כמובן שאם יצטרפו ארה"ב, מדינות האיחוד האירופי ומדינות מפותחות נוספות ליוזמה זו, ניתן יהיה להשלימה תוך זמן קצר יותר, ומבלי להטיל עומס כלשהו על הכלכלה העולמית.

לעצם עיקרון של הקצאת מימון להעברת אוכלוסין, כבר הוענקה גושפנקה רשמית על-ידי ממשלת ישראל, בין השאר בפנייתה לאיחוד האירופי ולארה"ב לסיוע בנטל הכלכלי, במסגרת הצעת חוק "פינוי פיצוי" של חיים רמון, שנועד לפצות יחידות משפחתיות של מתיישבים יהודיים אשר ייאותו לפנות את מגוריהן מעבר לקו הירוק.

יתרה מזו, בניגוד למימון פינויים של יהודים, הרי שמימון הגירתם של פלשתינים למדינות שלישיות יש יתרונות נוספים למדינות הקולטות. אחרי ככלות הכל, מקבלי מענק ההגירה שיגיעו לשעריהן של אותן מדינות לא יהיו פליטים מרודים חסרי-כל, אלא מהגרים אמידים למדי. הכספים שיביאו עימם יזרימו מיליארדי דולרים למשקיהן של מדינות אלה, שמרביתן, קרוב לוודאי, תהיינה מדינות מתפתחות אשר משוועות לזריקת עידוד מעין זו.

גישה חדשה לסכסוך ותיק

התוכנית ההומניטרית המוצעת בזאת מבטאת גישה חדשה לסכסוך עתיק יומין, ומאפשרת את יישובו על בסיס פתרון "סכום חיובי" (win-win) – גישה שבאמצעותה ניתן יהיה לשפר באופן דרמטי את מצבן החברתי-כלכלי של מרבית המשפחות הפלשתיניות היושבות כיום ביש"ע ולשים קץ למצוקתן ההומניטרית. יהיה בה גם כדי להבטיח את עתידה של ישראל כמדינת-לאום של היהודים. כמו-כן תהפוך התוכנית פליטים מרודים למהגרים אמידים, ותזרים מיליארדי דולרים למשקיהן של מדינות מתפתחות.

המתווה המוצע נבדל מכל יתר ההצעות לפתרון העניין הפלשתיני בכך שיישומו אינו מותנה בהסכמה של ישות קולקטיבית כלשהי בצד הערבי, אלא בהחלטות אישיות של יחידים בצד הערבי – אשר על-פי מספר סקרים אכן כמהים לקבלן, וכן בנחישות ישראלית לאפשר את קבלתן. בכך למעשה מהווה התוכנית המוצעת מעין מהלך חד-צדדי חלופי לצעדים החד-צדדיים הכושלים וחסרי התוחלת שהוצעו ונוסו בעבר, כגון "הינתקות" ו"התכנסות".

חשוב מכך – בניגוד לכל יתר הצעות-הפתרון החלופיות, הכרוכות בנסיגות משמעותיות משטחי יש"ע או בהשארת נוכחות ערבית מאסיבית בתוך שטחי יש"ע, יישומו בפועל של המתווה המוצע אכן ימנע את האיומים הכרוכים הן בשינוי הגיאוגרפיה, כלומר נטישת נכסים אסטרטגיים, והן בשינוי הדמוגרפיה, כלומר, אובדן הרוב היהודי. יתרה מזו, הצלת יישומם בפועל של אותם פתרונות חלופיים, מותנית ברצון הטוב של הצד הערבי – לא רק של הגורם הערבי השותף לקבלתם, אלא גם של יורשיו לאורך השנים.

אולם, על אף כל יתרונותיה אלה של התוכנית ההומניטרית המוצעת, אין לשגות באשליות. זוהי הצעה רדיקלית שקוראת תיגר על מוסכמות המושרשות עמוק בתודעה הציבורית בארץ ובחו"ל. קידומה מותנה ביכולת לשרש את אותן מוסכמות כוזבות שהפכו חלק אינטגרלי מהתרבות הפוליטית העולמית בת-זמננו. השגת יעד זה מחייבת קודם כל התנעת דיון פומבי רחב-היקף ומתמשך בתוכנית, כדי לעמתה עם יתר החלופות וכדי להמחיש את עדיפותה המוסרית והמעשית על פניהן. פרסום רשימה זו ב"מראה" מהווה אפוא צעד התחלתי במסע הארוך אך החיוני הזה.