היה זה נביל עמר שאמר לאחרונה שלמחיאות כפיים יש צורך בשתי ידיים ולא רק ביד אחת. היה זה בקשר להודנא שנפסקה, ועל הצורך (לדבריו) שתהיה הפסקת אש בינינו לבין הרשות הפלשתינית, בלי קשר למעשי החמאס... ועל זה כתבתי את הסיפור הבא: הצייד והדוב.
בערבות סיביר שוטטו דוב רעב וצייד שקר לו. באותה שנה החורף הקדים לבוא ושלג ירד על הארץ. אמר הצייד בלבו: אילו פגשתי בדוב - הייתי יורה בו בחיצי, פושט את עורו מעליו ועושה לי פרווה לחמם את גופי.
הדוב הרעב, אמר בלבו: אילו פגשתי בצייד - הייתי טורף אותו כדי להעלות שומן על גופי לפני שנת החורף שלי.
עוד הדוב מהרהר והנה ראה מרחוק את הצייד. הדוב פתח בדהירה לעבר הצייד, אבל כאשר ראה שהצייד דורך את קשתו - נעצר, רחוק מטווח חיצו של הצייד.
מאותו רגע הסתובבו הצייד והדוב במעגלים זה ליד זה. הצייד נזהר שלא להתקרב לדוב תר על המידה, והדוב נזהר מהצייד.
כעבוד שלושה ימים פנה הדוב אל הצייד ואמר לו: הבה נעשה שלום בינינו. אני לא מצליח לטרוף אותך ואתה לא מצליח לפגוע בי. מחיאות כפיים עושים בשתי ידיים, אחת שלי ואחת שלך. ולאות שכוונותיי טובות אני מזמינך לסעודה במאורתי. אבל זאת בתנאי אחד: שתניח את חרבך את סכינך ואת חיציך בפתח המאורה שלי. אני פוחד שמא תפגע בי.
"אני מסכים", ענה הצייד, אבל בתנאי אחד: שתעקור את שיניך מפיך ואת צפורניך מכפות רגליך. כי גם אני פוחד פן תפגע בי..."
"לא כך הדבר" - השיב הדוב - "את כלי הנשק שלך תוכל לאסוף אחרי הסעודה, ואילו אני, אם אעקור את שיני ואת ציפורני - לא אוכל להשיבם למקומם..."
"יש היגיון בדבריך", אמר הצייד, "נעשה שלום בינינו ואני אניח את כלי הנשק שלי בפתח מאורתך. וכך היה. הצייד הניח את חרבו, את סכינו, את קשתו וחיציו בפתח המאורה של הדוב. אך לפני שהספיק לעשות צעד אחד לתוך המאורה - התנפל עליו הדוב לטרפו. אבל הצייד היה זריז ממנו, הוא הרים את כלי נשקו והתרחק במהירות ממאורת הדוב.
מאז ועד היום הזה הצייד לא מוחא כפיים עם הדוב ולא נכנס למאורתו. כי שלום עם דוב עושים בדרך אחרת ולא מתפתים ללשון החלקות שלו.
____________________
הכותב הינו עורך עיתון הילדים אצבעוני שחוגג בשנה זו 50 שנה להווסדו.
