פרשת "החשקן", חנן גולדבלט, שנדון לשבע שנות מאסר בפועל על שורה של עבירות מין, מעשים מגונים כלפי נשים וקטינות - עורר מחדש את הוויכוח על העונש הראוי למורשעים בעבירות מין למיניהן. בפרשת גולדבלט כבר קמו שני מחנות - אלה הטוענים שהעונש סביר ולא חמור ולעומתם אלו החושבים שהחמירו מדי עם האיש, שגם ישב שנתיים במעצר בית במהלכן המשפט נמשך ונמשך ללא פרופורציה, בתקופה בה השחקן היה מובטל ומנודה מהחברה ומושמץ ע"י התקשורת.
כמובן, שניתן להביא שורה של פסקי דין המוכיחים שהחמירו עם גולדבלט ולעומתם שורה ארוכה של מקרים שבהם העונש היה אפילו חמור יותר - הכל תלוי במקרים, בעובדות, בנתונים סביב המקרה, בדרך ניהול המשפט, בחרטה, בהודאה באשמה ובאווירה התקשורתית סביב האירוע. במקרה הספציפי הזה - כאשר בית המשפט, מתרשם מהמתלוננות, הרקע שלהן והצלקות שהמעשה השאיר עליהן, העובדה שמדובר באמן, שחקן - רק מחמירה את מצבו. על רקע כזה - העונש לא חמור במיוחד.
הייחודיות של עבירות מין:
להבדיל מהרבה עבירות פליליות סטנדרטיות, עבירות מין לרוב מבוצעות הרחק מעין הציבור, באופן פרטי, בתחומם הפרטי של שני אנשים ומתייחדות בכך, שלרוב אין עדי ראייה או שמיעה, ויש לרוב רק שתי גרסאות מנוגדות למקרה.
הנקודה הקריטית:
למשל, במקרה של אונס, היא שאלת ההסכמה לקיום יחסי מין. כמובן שיש נתונים נוספים שעל פיהם ניתן להבין או לפרש את המקרה, כמו שאלת ההתנגדות, באיזה שלב ובאיזה עוצמה, תגובה מיידית, תלונה מיידית, אפילו להורים, קרובים, חברים, סערת רגשות, התנהגות, התנהלות, מצב נפשי וכו'.
מבחינה משפטית:
בתיקים של עבירות מין, תקיפות מיניות, גילוי עריות, מין בתוך המשפחה, אונס יחיד או קבוצתי או אפילו הטרדה מינית - הם תיקים רגישים, בעייתיים, קשים להכנת כתב אישום וקשים לניהול משפטי, כפי שהוסבר לעיל, בעיקר בשל קיום גרסה מול גרסה בלבד. משפטי מין תמיד עוררו סערה תקשורתית וחברתית בשל הנושא רגיש והדמויות הפועלות, אם מדובר בקטינים או ידוענים למיניהם, בתחום האומנות, הספורט, פוליטיקה או העסקים.
משפט - כמו האונס בקיבוץ שומרת, הפרשה בבסיס חיל האוויר, בו קיימו עשרות חיילים יחסי מין עם קטינה בת 14, המקרה של עופר גלזר, מקרה רמון, הנשיא קצב (התיק עדיין פתוח - בצורה תמוהה ושערורייתית), ועכשיו חנן גולדבלט - מעוררים, בצדק, ויכוחים סוערים, כשכל צד מושך את ה"שמיכה" לצידו ויכול להוכיח באותות ובתיקים - שהוא צודק מבחינת העונש הראוי והמצוי בבתי המשפט.
חכמת ניהול משפט פלילי - ובמיוחד תיקי מין:
ובכן, חכמת ניהול משפט פלילי, או אסטרטגיה נכונה ונבונה של ניהול תיק פלילי - במיוחד תיקים טוענים ורגישים בעבירות מין, היא שאלה מהותית וניתן לכתוב עליה ספרים ומאמרים לרוב (דבר שאכן נעשה בפועל). השיקולים שצריכים להנחות סנגור פלילי בתיקי מין הן: עוצמת הראיות, עוצמת העדים שיופיעו, נסיבות המקרה, המקום, האווירה, הגיל של המתלוננת והגיל של הנאשם/לקוח, זמן ההיכרות והקשרים הקודמים ביניהם וכו' וכו'. לצד זה יש לשקול את מעמדו, גילו, התנהלותו והאינטליגנציה האישית והרגשית של הנאשם/לקוח. בנוסף לכך, יש לקחת בחשבון את האווירה הציבורית, את הכיסוי התקשורתי שהיה ועוד יהיה, הפעילות הציבורית של עמותות נשים ותגובת המתלוננות.
ולבסוף - דע את שופטיך, אלמנט חשוב ביותר בשיקולים של ניהול משפט. השופטים, אמנם מקצועיים, כבר ראו ושמעו משפטי מין בעבר ובכל זאת, הם בני אדם (וטוב שכך), מושפעים מהתקשורת ומושפעים ממה שרואים עיניהם במהלך המשפט. בשקלול כל האלמנטים האלה יש להחליט על אסטרטגיה של ניהול משפט. ניתן להשתמש בדוגמאות טריות וטובות מהזמן האחרון - משפט רמון מחד וניהול השימוע והתיקים של הנשיא קצב מאידך.
משפט רמון - משפט גולדבלט - פרשת קצב:
בעניינו של השר רמון, היועץ המשפטי לממשלה אמר באחת ההזדמנויות בתקשורת, שאם השר רמון היה מגיע אליו מיד, מתנצל, מסביר שנסחף, טעה, מוכן להתנצל ולבקש סליחה מהמתלוננת, סביר להניח שהתיק הפלילי היה נסגר והוא היה מסתפק בנזיפה מנהלית או מקסימום משפט חברים בכנסת.
אילו חנן גולדבלט היה מודה ומגיע להסדר טיעון עם התביעה, מתנצל, מתחרט ולא היה מנהל משפט, שבו המתלוננות מופיעות בפני השופטים ומשאירות עליהם רושם עז לרעת הנאשם, היה יוצא בעונש קל יותר ובזמן קצר יותר.
הנשיא קצב בעזרת סנגוריו, הצליח לעשות את הכמעט בלתי יאומן, לאור התבטאויותיו של היועץ מזוז בתחילת הדרך, לעומת כתב האישום הראשוני החמור ועד להסדר הטיעון האנמי והמקוצץ ועד ביטולו המפתיע ע"י קצב ברגע האחרון. התוצאה - עדיין אין משפט, אין כתב אישום, יש לו את כל ההטבות ויותר. ובשלב זה הוא מוביל 0:1 במחצית. וכל זאת - בשל חכמת ניהול התיק ע"י סנגוריו.
החוק למניעת הטרדה מינית - 1998:
כשמדברים על עבירות מין, אי אפשר להתעלם מהחוק הנ"ל, שקבע סטנדרטים ברורים וקווי התנהגות ראויה ומחייבת כלפי נשים בכל התחומים והמגזרים. במיוחד החוק חשוב ויעיל לאותן נשים חלשות בעמדות כוח נחותות, נתונות למרות, חוששות לפרנסתן, במפעלים, משרדים, חברות כוח אדם ואפילו במשרדי ממשלה מסודרים, לגביהן החוק, ההגנות שהוא נותן - הגיבוי שכיום מקבלות המתלוננות - נותן חמצן לנשימה.
במבט לאחור, מאז הקמת המדינה ומוסדותיה, כמו צה"ל והמשטרה - היו הטרדות מיניות ומעשים מגונים. הבעיה היתה בתפישה החברתית-מוסרית באווירה, ששררה בגוף כמו צה"ל בו מפקדים בכירים ואלופים הרשו לעצמם לחצות קווי התנהגות ומוסר - מבלי שלמעשה נשאו בתוצאות מעשיהם - היתה אווירה של להשאיר את התלונות בתוך המשפחה אם זה הצה"לית ואפילו הקיבוצית.
גם שרים, קצינים בכירים חטאו לא פעם. לגבי חלקם המעשים הושתקו, חלקם סולקו מצה"ל או המשטרה ואלוף אחד שהיה גם שר בטחון נשפט, הורשע ושילם על ההתנהגות הבוטה ביוקר רב אישי חברתי וציבורי (ראה ערך איציק מרדכי).
מעניין לשמוע ולקרוא, הדים בעקבות פרשנות התלונות של אמנים ואנשי ציבור - כאשר ידוענים ומומחים למיניהם, מתיימרים להסביר מה זה הטרדה מינית וגבולותיה ואיך המצב החדש, עקב החוק הדרקוני, חיסל את תופעת החיזורים ואת הרומנטיקה. ובכן, לדעתי, לדעות אלה אין בסיס ומדובר בדברי סרק, הבאים מתוך חוסר הבנת החוק מחד ואי הבנת המושג חיזור ורומנטיקה מאידך. התנהגות גסה ובוטה כלפי אישה או ציון והבלטת חלקים מגופה - אינה חיזור, אלא סתם התנהגות גועלית. יש הבדל בין מחמאה בנוסח 'את נראית יפה היום', או ה'בגד/תסרוקת מחמיאים לך', לבין התייחסות גסה וישירה לחזה או לישבן.
החיזור והרומנטיקה הקיימים מאות בשנים ימשיכו גם בעתיד. המוזיקה, הפרחים, המתנות, הפתעות נעימות, נסיעות לחו"ל - יעשו גם בעתיד את שלהם ובהצלחה. לכן, יש להמשיך ביד קשה כלפי המטרידים והעושים מעשים מגונים ומחפשים תירוצים וטיעונים תמוהים להצדיק את מעשיהם. והעובדה שלמרות החוק - החיזור והרומנטיקה עדיין קיימים - סימן הוא לעתיד מבטיח.
יש אהבה - והיא המנצחת.
נקודות למחשבה:
1. אותה תקשורת, עיתונאים ועיתונים - ש"שיפדו" את האנס השודד הרוצח - מיד לאחר המשפט, נלחמים על ראיונות איתו ועל כתבות צבע, שמוכרים עיתונים ועושים רייטינג.
2. כאשר אותם עבריינים מוזמנים לטלויזיה ולתכניות אירוח, מה זה אומר על העיתונות, העורכים וציבור הצופים?
3. אבל אסור לשכוח - לתקשורת תפקיד חיוני גם בגילוי עוולות ועיוותי דין - כמו פרשת ברנס, פרשת אנשי מע"צ וסולימן אל עוביד.
4. כלומר: העיקר באיזון הנכון ובמידתיות הראויה.
