הסייענים של ועדת אור

עכשיו אחרי שוועדת אור הביאה לנו את החושך מוגשים לציבור קטעים שאספתי לפני שנתיים מעיתון הארץ. כן, עיתון הארץ,ומעיתונאים שדווקא אהדו את הצד הערבי. דלגו על הקטע הראשון בקלילות, נשמו בעומק לפני שאתם ניגשים לקטעים שאחריהם. לחולי צרבת מומלץ לקחת "מיילקס" לפני הקריאה. שימו לב בעיקר לקטע האחרון שמעיד ומוכיח שהיה זה אסון צפוי מראש לא רק בגלל הרכב הוועדה אלא גם בעיקר במי שעבד בשבילה. לקרוא ולא להאמין:

בקרב אזרחים ערבים רבים נוצרה ציפייה שהוועדה לא רק תשמש
כלי לבירור האמת, אלא גם תסייע לרפא פצעים. היא נתפשה כמי שבידה לחשוף את כל העוול שנגרם לציבור הערבי, מעבר לאירועי אוקטובר. הם ראו בה כלי לניהול דו-שיח עם הציבור היהודי ולפריצה אל התקשורת הישראלית והבינלאומית, מעין פרצה בחומת הניכור שקמה בין הממסד היהודי לבין המיעוט הערבי. היו אף כאלה שאמרו שהיא הדבר הקרוב ביותר לבית משפט, שבו מגיש המיעוט הערבי כתב אישום לא רק נגד המשטרה אלא נגד הממסד היהודי כולו.

הוועדה, שמלכתחילה היה ברור שאחד מיעדיה המרכזיים הוא לשמש מעין ארובה לשחרור הקיטור ערבי, שיתפה פעולה. לפני יותר מחודשיים היא ניאותה לקיים בתחום בית המשפט העליון בירושלים טקס מוזר: ראשי ועדת המעקב העליונה לענייני הציבור הערבי, יחד עם פרקליטים מארגון עדאלה ונציגי המשפחות השכולות, העבירו לידיה את תיקי החקירה של האירועים השונים במהומות שבהן נהרגו צעירים. המעמד כלל נאומים, ואפילו מעין משמרת מחאה מאולתרת בתוך בניין בית המשפט העליון, עם תצלומים של ההרוגים וראיונות לתקשורת. ראש ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל,
מוחמד זיידאן, אמר אז לנציגי הוועדה, שהופקדו על איסוף הראיות, כי הוא "מגיש כתב אישום נגד מדינת ישראל בשם מיליון אזרחים ערבים" ובשם בני משפחות ההרוגים.

האווירה המתריסה נמשכה גם בעת שמיעת העדויות. קריאות ביניים מקהל המאזינים, בהם חברי כנסת ערבים וראשי מועצות ערביות, התקבלו בדרך כלל בהבנה ובסבלנות על-ידי חברי הוועדה. עבד אל-מונעם אבו-סאלח, האב השכול שתקף את קצין המשטרה רפ"ק גיא רייף בישיבתה האחרונה של הוועדה ב-3.12, התפרץ כבר בישיבת הבוקר באותו היום. זה היה בעת שמיעת עדותו של ראש המועצה האזורית משגב ארז קרייזלר, שטען כי היה איום על השוטרים בהפגנה שבה נהרג בנו של אבו-סלאח. השופט תיאודור אור הורה להוציא את האב מיד מן האולם ולא לאפשר לו לשוב לדיונים. אך בחלוף שעה
קלה התירו לו אנשי משמר בית המשפט לחזור.

אולם דיוני ועדת החקירה היו למוקד עלייה לרגל. ועדת המעקב העליונה לענייני הציבור הערבי קראה לאישי ציבור ערבים לבוא לישיבות. כמה מהם, שהבינו את פוטנציאל יחסי הציבור של נוכחות כזאת, לא החמיצו כמעט אף דיון. אוטובוסים יצאו מן היישובים הערביים לבית המשפט העליון; ביום שבו התפרץ אבו-סלאח יצאו מסחנין שני אוטובוסים עמוסים בתלמידי תיכון, שלבשו חולצות-טי שחורות שעליהן הכתובת "הם רצחו את ואליד - הם רצחו את האנושיות", או "הם רצחו את עימאד - הם רצחו את ילדותנו". בני
הנוער הנהיגו משמרות באולם הדיונים הקטן.

אל מול כל זה התייצבה צמרת משטרת ישראל, שנסתה בנוכחותה להפגין
סולידריות עם השוטרים הנחקרים. קצינים בדרגת תת-ניצב חיממו כיסאות באולם הוועדה במשך ימים שלמים. המאבק על הנוכחות באולם הוועדה הגיע עד כדי מאבקים בין שוטרים לבין הורים שכולים על מקומות ישיבה בשורה הראשונה. במקרה אחד, אב שכול תפס מושב של קצין משטרה שיצא לרגע מהאולם, סירב לפנות אותו ולבסוף השניים דחסו את עכוזיהם לכיסא אחד.

רס"מ מוסא גדיר, איש משטרה ותיק, קצין החקירות של תחנת משגב, העיד שהיה במרחק של כשלושה מטרים מרפ"ק רייף כשזה ירה במפגינים הערבים. למרות הקרבה, גדיר טען שלא ראה כיצד רייף ירה, באיזו זווית ובאיזו תדירות. השופט אור סנט ברס"מ גדיר: "אתה במרחק שלושה מטרים ממנו. צריך להתאמץ כדי לא לראות איך הוא יורה". גדיר השיב שהמאמץ שלו היה מכוון להתגוננות מפני האבנים שהושלכו עליו. הוא לא ראה משום שהתחבא מאחורי סלע.

הדיונים בוועדת החקירה מעלים תהיות בנוגע לתפקידו של ארגון עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. פרקליטי עדאלה עבדו כקבלני-משנה לענייני חקירות מטעם אוספי הראיות של הוועדה. הם גבו את התצהירים מן העדים הערבים, והשתמשו בהם כבסיס להגשת דוחות לוועדה. רק חלק מהעדים הערבים מסרו עדויות ישירות לאוספי הראיות של הוועדה. האחרונים, ככל הידוע, לא העמיקו בחיפושים אחרי עדים נוספים אלא הסתמכו בדרך כלל על עבודתו של ארגון עדאלה.

לעדאלה יש מעמד לא-פורמלי של פרקליט מטעם הציבור הערבי. עורכי הדין שלו קיימו קשר הדוק עם אנשי הצוות של הוועדה לפני שמיעת העדויות הפומבית וגם במהלכה, ואף מעבירים דרכם מסרים ליו"ר הוועדה. רבים רואים טעם לפגם בכך שוועדת חקירה ממלכתית נדרשת לשירותי תיווך של ארגון זכויות אדם במגעיה עם אזרחי המדינה.