אני מצדיעה להודים

נראה שהמושג אחריות אינו קשור כלל לנורמות מערביות או דמוקרטיות מודרניות, הוא קשור ככל הנראה, לאופיים הבסיסי של האנשים, והוא חובק עולם, תרבויות ויבשות.

העובדה שההודים מיהרו לרחובות בהמוניהם, להפגנות נגד האחראים למחדל, כפי הבנתם, הביאה אותי לחשיבה מחודשת אודותינו לאחר מלחמת לבנון השנייה.

המילואימניקים אשר זעקו לתמיכה מן הציבור נותרו מיותמים, ואזרחי ישראל, ה"מערבים והדמוקרטים" נותרו בבתיהם, בנוחות על הכורסא, ורק מעטים ביותר יצאו מבתיהם.

כבר אז נותרתי המומה כאשר מצאתי בגן השושנים מתי מעט, אשר באו לחזק את חיילי המילואים. ונשאלת השאלה מה פגום בנו? מדוע איננו לוקחים אחריות על מחדלים הגובים מכולנו מחיר דמים כל כמה שנים, ואיך זה שבנינו כאן בששים שנותינו מדינה, אך איננו יודעים כיצד להתנהל בה?

האם יכול להיות, כי עמוק בתוכנו, עדיין נשארנו "עבדים היינו"
ובעלי מנטליות גלותית, אשר אומרת "אין מה לעשות?". מה בדיוק צריך להשתנות בנו על-מנת שנהיה הרבה יותר איכפתיים באשר לחיינו כאן?

טרדות היום-יום שלנו, אינן גדולות יותר מאשר אלו של ההודים, ובכל זאת, הם זעקו את זעקתם ועוד איך! אך החשוב מכל הוא, האופן בו הגיבו ההודים בעלי התפקידים.

הבכירים ביניהם לא חיכו ומיהרו להתפטר, והפגינו הגינות, יושרה ובעיקר לקיחת אחריות, בעוד שבישראל, איש מבין האחראים הישירים, לא מיהר להתפטר אז, לאחר אותה טרגדיה, הנקראת מלחמת לבנון השנייה.

על כן, אני חשה היום רגש עמוק של כבוד והערכה לעם ההודי, אשר שלל בעיותיו וקשייו, לא מנעו ממנו לזכור את תפקידו החשוב ביותר של אדם עלי אדמות: האחריות.