מדינת ישראל היא, בהגדרתה, מדינה יהודית, והיא אמורה לשמש כביתו הלאומי של העם היהודי. זה מה שנאמר בהכרזה על הקמת מדינת ישראל, וכך נקבע, בזמנו, בהצהרת בלפור שקיבלה גושפנקא בינלאומית בכתב המנדט שנמסר לבריטים מידי חבר הלאומים (קודמו של האו"מ).
אלה הדברים, ולאף אחד, לא לוועדת אור הפתטית, זו שהתיימרה לשנות במסקנותיה אלפי שנות היסטוריה, ולא לאנשיו האומללים של 'גוש שלום', אלה שכה שמחו על שסוף-סוף הייתה אוזן קשבת לטענותיהם הפוסט-ציוניות, יש סמכות, או רשות, או הכשר, לשנות במאומה את מסמך היסוד של המדינה הזאת.
'המפתח' לכניסה לארץ ישראל נמצא בידי היהודים - ורק להם מותר לפתוח את הדלת בפני מצטרפים חדשים. זאת המשמעות היחידה לאמירה החד-משמעית: "… מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות… ". כך זה היה עד היום - וכך זה צריך להישאר. שום מניפולציות משפטיות לא יכולות לשנות זאת. הערבים, אזרחי מדינת ישראל, צריכים להפנים את הדבר הזה, אם הם רוצים להישאר כאן. הם לעולם לא יצליחו להפוך את מדינת ישראל למדינה לא-יהודית, או למדינה דו-לאומית, או ל"מדינת כל אזרחיה". במובן זה, חוקיה של מדינת ישראל הם "חוקים מפלים". כך אפשר לראות, כמובן, את חוק השבות, או את חוק החינוך הממלכתי, שמחייב את בתי הספר להקנות לתלמידים את 'ערכי תרבות ישראל' ולטפח 'נאמנות למדינת ישראל ולעם היהודי', או את החוקים הקובעים מעמד ממלכתי לסמליו של העם היהודי, לחגי ישראל ולשבת.
על אותו מישור צריך לראות גם את המחויבות של צה"ל ושל שירותי הביטחון האחרים להציל יהודים בחו"ל, או את מעורבותם של בתי המשפט במדינת ישראל בשפיטתם של פושעי מלחמה בגין פשעים כלפי העם היהודי.
מדינת ישראל איננה מדינה יהודית רק בגלל שרוב אזרחיה הם יהודים, אלא משום שזה יעודה. מדיניותה היא יהודית, ולכן 'יהוד הגליל' אינו עבירה פלילית, ומשום כך מותר ליהודים לעצור את 'כיבוש' הנגב בידי הבדואים, ובגלל זה מותר, וצריך, לעשות לעליית יהודים רבים ככל האפשר, לארץ-ישראל.
ועדת אור רשאית לדבר במישור התיאורטי על הקצאת קרקעות שוויונית, אבל לפרנסי המדינה הזאת אסור להתעלם מן העובדה שאת הקרקעות שעליהם מדברת ועדת אור ברוחב לב גאלו יהודים בדמים רבים, תרתי משמע, באמצעות מוסדות יהודיים-ציוניים, שנעזרו בתורמים ונדיבים מכל העולם היהודי.
הערבים רק נלחמו כל השנים, וגם כיום, כדי להדוף את היהודים בחזרה אל מעבר לים. זה לא צלח בידיהם אף פעם - וצריך לקוות שגם הדו"ח הלא-חכם, בלשון המעטה, לא יצליח לעצור את תהליך ההתחדשות של הלאומיות היהודית.
מכאן, שהשמחה שקפצה על ראשיהם של כל היוסי-שרידים, על גרורותיהם הממאירות, היא מוקדמת. חזונם אף פעם לא יקרום עור וגידים. לא שלהם, ולא של כל אנשי 'מחנה אוסלו'. אם מישהו מהם רוצה ב"מזרח תיכון חדש" עליו להתחיל בניסיון להסביר לערבים, שלא תקום לעולם כל ישות לאומית נוספת, ממערב לירדן, וכי אם מי מהם מרגיש מקופח, או מופלה לרעה, עליו לעשות מעשה: לקום ולהסתלק מפה. המדינה הזאת תהיה לעולם מדינה יהודית, ולכן כל סממניה הלאומיים, הדגל, ההימנון, מנורת שבעת הקנים, ימי המנוחה והחגים, יישארו תמיד על כנם, כשם שחוקי היסוד שלה יגדירו תמיד את זכויותיו של האדם ככאלה המיוסדות על העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
המרד הערבי שפרץ לפני שלוש שנים, משני צידי 'הקו הירוק', כבר גבה מאות הרוגים בקרב הציבור היהודי, ועוד אלפי פצועים, שחלקם נשאר נכה, ולכן הדו"ח של ועדת אור נראה כה בלתי רלוונטי.
לא מצוקה חברתית הובילה את הערבים, אזרחי מדינת ישראל, לעשות את מה שהם עשו, אלא רצון אמיתי להצטרף למאבק נגד עצם קיומה של המדינה היהודית.
מי שלא מבין את זה - הוא פשוט מטומטם; ומי שמבין את זה ובכל זאת ממשיך לנופף ב'דגל השוויון', כנראה מבקש להביא את הקץ על זהותה היהודית של מדינת ישראל.
