חזרתי הביתה - תודה, לובה!

חזרתי הביתה, בחודש האחרון. בשלושה מובנים. ושלושתם - עם לובה אליאב.

ראשית, חזרתי הביתה פוליטית.

לא ממש למפם, כור מחצבתי - שממנה התגלגלתי למרצ - שאותה עזבתי לטובת מצנע, ו"העבודה" - שממנה פרשתי בשל פשעי השלום והחברה של ברק, חד-גדיא-חד-גדיא - לא ממש למפם, אבל קרוב מאוד: ל"תנועה החדשה" המתגבשת סביב מרצ וג'ומס - ח"כ חיים אורון. ביום שישי 5.12, ב"צוותא" תל אביב, ישבתי בין 300 אנשים שאינם חברי מרצ, רבים מהם זיהיתי כאנשי "העבודה" שפרשו, וכולם מהצד המואר של הירח: פעילי שלום וחברה, אנשי מעש ורוח. עירית טפרסון, השחקנית הכל-כך תל אביבית, קראה לדוברים לעלות לבמה ולספר מדוע כל אחד מהם כאן: פרופסור (למשפטים) מרדכי קרמניצר, מירושלים, הניף את דגל זכויות האדם, שדהה בארץ לאחרונה; פרופסור (לפילוסופיה של המדע) אבנר בן-זקן, מבאר-שבע, הניף את הדגל החברתי; הבמאית הערבייה איבתיסאם מרנה, הניפה את דגל השוויון האזרחי הערבי-יהודי; הסופר והעורך הצעיר (31...) ניר ברעם (כן, הבן של), הניף את דגל "ישראל היא שלנו, גם של הצעירים"; הזמר דוד ברוזה שיקף היטב את מצב-הרוח בהניפו את "יהיה טוב"; הסופרת פניה עוז-זלצברגר (נכון, הבת של) חצבה מלים בסלע בקריאתה אל 'נוער הגבעות' - " אלה לא בני!"; העו"ד (ואל"מ במיל.), ומראשי הנושאים-ונותנים בקמפ-דייויד) גלעד שר, הניף את דגל "יוזמת השלום הערבית" (וקרץ אלי...); העיתונאית ענת סרגוסטי המשיכה עם דגלי השלום והחברה; וג'ומס - שאיחד את הדגלים כולם.

והייתה התרוממות רוח אמיתית. תחושה של "לזה חיכינו - וזה טוב!". באולם מחאו כפיים בהתלהבות עמוס עוז ועוזי ברעם, האלוף (מיל.) עמוס לפידות (בעבר מפקד חיל האוויר) וצבי כסה, גילה אלמגור ודרור שטרנשוס, ד"ר דני מיודובניק ואלכסנדר אטרמן, עלי אל-אסד וד"ר עמיר בר-אור. וגם אני.

לא הכל היה חלק, אסור להיסחף: ראיתי באולם מעט מידי מזרחיים, ערבים, עולים מחבר-העמים ומאתיופיה - בודדים כאלה שנכחו, התקשו להסתיר את תחושת "עלי התאנה". והאולם לא היה ב"בית דני" בשכונת-התקווה, שלשם הייתה ההזמנה המקורית, ברמז חברתי - אלא במעוז השמאל הצפוני הוותיק, "צוותא"... ושתי "שומרות הכשרות" שהגיעו מהנהלת מרצ המחישו את אי-הנחת שיש לחלק ממתמודדיה. ושם התנועה שזרח על הבמה "התנועה החדשה" - נו, באמת, גם כשם זמני - זה מה שהצליחו ללדת כל העמוס עוזים?

לא הכל היה חלק, ובהחלט יש מקום לשיפורים, אבל כשהמנחה הכריזה שלובה אליאב, מאבות מפלגת "העבודה", הודיע זה עתה שפרש מ"העבודה" והוא תומך ב"תנועה החדשה" - מלמלתי: כן, חזרתי הביתה.

כי חזרתי גם לפעילות השמאל.

באביב התחלתי בהתמודדות על ראשות מבשרת-ציון. חברי לרשימה ולמטה הפצירו בי: "צא לפסק-זמן עכשיו מפעילויות 'לובה אליאב' שלך. עזוב קצת את 'על צד שמאל', את 'המועצה ליוזמות שלום', את המסיקים בגדה ואת הפגנות החד-הוריות והנכים - זה יזיק לכולנו בבחירות...". "פעילויות לובה אליאב", הם אמרו, ולא במקרה: חברי יודעים שלובה, נביא "ארץ הצבי", הוא אחד מארבעת מורי הערכיים (לצד אורי אבנרי, שולמית הר-אבן ז"ל ויאיר צבן), הדמויות שגיבשו את השקפת-עולמי, ושלצדן היה לי הכבוד והעונג לפעול. ראשי "העבודה" (לעומתם...) הבטיחו למירוץ שלנו תמיכה פוליטית וכלכלית, וכדרכם - בגדו. עצרתי את ההתמודדות, ו - גיבשתי, עם חברים, את קמפיין "יוזמת השלום הערבית". חזרתי הביתה...

וחזרתי לחיות גם בנגב.

לובה אליאב גם ייסד את חבל לכיש, את העיר ערד - ואת כפר-הנוער ניצנה, בנגב הצפון-מערבי, בגבול מצרים. בשנות התשעים היה לי הכבוד לנהל את ניצנה, להגשים חלום ילדות לחיות בנגב, ולחזור לקשרים צמודים עם לובה. מאז חתרתי לחזור ולחיות בנגב. בט"ו באב האחרון הסענו, נעמי רעייתי ואני, את לובה וטניה אליאב, מתל אביב - ל"חג האהבה" בניצנה. השיחות הארוכות עם הזוג הנהדר הזה, בדרך אל-ומ-, והבילוי המשותף ב-ניצנה, יחד עם הטעם המר שהותיר בי המירוץ במבשרת-ציון - סייעו לי להחליט: עכשיו הזמן. חזרתי לניצנה, הפעם כ"מרכז הפרויקטים" (סמינרים למורים, כנסים מקצועיים, טיולי משפחות וכו'), ושכרתי דירה בסמוך, במשאבי-שדה. מביתי זה, החדש, אני כותב מלים אלו. חזרתי לנגב. חזרתי הביתה.

כולכם מוזמנים לביתי - ב"תנועה החדשה", בפעילות השמאל, ובנגב. איתי - ועם אדמו"רי לובה אליאב.