ייתכן שהיום ברור לכולם שהמלחמה שלנו איננה מלחמה על שטח, אלא מלחמה אידיאולוגית. מלחמת האיסלאם ביהודים החלה בשחר האיסלאם, ומאז היא נמשכת. מוחמד התקין במהלך מלחמתו ביהודים את כל תורתו הלוחמתית, את השימוש בהטעיה, בשקר, בהסכמים המוכנים להפרה, (הודנא ותהאדיה) את השימוש בכוח ואלימות אישית כלפי אוכלוסיה אזרחית. אבל יותר מכל התקין את תופעת הדהימה שבה היהודי מסכים לחיות ברשות האיסלאם תמורת העלאת מס גולגולת (ג'יזיה) ההולך וגדל בכל שנה ושנה, ומוותר מראש על זכותו להגנה עצמית.
עם תחילת הציונות המדינית השתנה המצב לרעה מבחינת האיסלאם כי היהודים, בפעם הראשונה בדברי ימי שלטון האיסלאם, אחזו בשלח. מבחינת המוסלמים מעשה בל יכופר, שדינו מוות. היהודים קבעו גבולות, עוד מעשה שדינו מוות. היהודים דרשו שוויון, עוד רעיון שלא עולה על הדעת האיסלאמית. ולכן, כל הניסיונות להפיס את דעתו של השלטון האיסלאמי דרך ויתורים על שטח או הבלגה נידונו מראש לכישלון, ואנו קוצרים את הפירות הבאושים של קונספציה חסרת יסוד מציאותי.
עתה הגיעה העת להפוך את הקערה על פיה. מטרת המבצע "עופרת יצוקה" צריך להיות מניעת כל חימוש מכל ערבי באשר הוא ערבי-מוסלמי. כל נשק בידו של ערבי הוא קריאת תיגר בל תכופר על שלטון היהודים, וחייבת להיענות בהתאם, על-פי תורת הג'יהאד, במוות. יש להביט על חמוש ערבי כסכנת מוות, והקם להרגך השכם להרגו. יש בידי הערבים את הברירה שלא לאחוז בשלח, ואם זו איננה אופציה, להגר מפה אל הארצות בו תותר אחזקת נשק בידי ערבי.
ללא חתירה אל המטרה הזו תחזור התהאדיה, והפרתה לסבב נוסף של קציר דמים היא רק עניין של זמן.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
