ברכותיו של יעקב

פרשת השבוע, פרשת "ויחי" היא הפרשה החותמת את הספר הראשון בחמשת חומשי התורה - ספר בראשית, והיא הפרשה הקצרה ביותר בספר, קרי: היא מונה פ"ה פסוקים בלבד, וסימנך: "פה אל פה אדבר בו". מיגוון נושאים ועניינים שונים רשומים בה. אולם, עקב קוצר הזמן והיריעה מאמרנו יידון בעניין אחד בלבד, עניין שיש בו לימוד אורכי, רוחבי ועומקי, קרי: ברכותיו של יעקב לבניו טרם הסתלקותו לגנזי מרומים. עניין הקשור לבניו של יעקב אבינו, הלא הם "שנים עשר שבטי י-ה", כמו גם, לצאצאיהם העתידיים לאורך שנות ההיסטוריה היהודית.

דבריו/דיבוריו האחרונים של יעקב אבינו לבניו הכתובים בכשליש מפסוקי פרשת השבוע, ל"ב פסוקים תופסים את תשומת ליבם של העוסקים במלאכת הקודש הן בלימוד והן בעיון מעמיק יותר אשר בתורתנו הקדושה ומעוררים סקרנות לימודית: מה הייתה משמעותם של דיבורים אלה? האם בדבריו/דיבוריו האחרונים של יעקב לבניו הייתה רק תוכחה? או, אולי, היו אלה דברים/דיבורים שכללו רק צוואות ממשיות, כמו גם צוואות רוחניות בבחינת "לשעתם ולדורות"? או, אולי, ניתן לטעון שכל דבריו/דיבוריו של יעקב היו מנותבים לכוונה אחת פשוטה, והיא: ברכה לכל בן ובן, ברכה לכל שבט ושבט? או, אולי, דבריו/דיבוריו של יעקב לבניו, בשעותיו האחרונות, היו שילוב מדהים של כל הנאמר לעיל?!

וגם אמנה, כבר פרשנינו הראשונים התקשו והתחבטו בהסברת מהות דבריו של יעקב לבניו. גישתו של רש"י, המתבססת בעיקר על דברי חז"ל, המדרשים והתלמוד, היא שיעקב אבינו היה די מודע שמותו ישפיע ויקרין על התנהגותם של בניו לאחר מותו, כמו גם, לצאצאיהם העתידיים, ועל כן הוא אסף אותם כאיש אחד בלב אחד מסביב למיטתו ו"ביקש לגלות (להם) את הקץ". אולם, מאחר ש"נסתלקה ממנו השכינה" יעקב אמר להם כתחליף "דברים אחרים". דברים, במשמעות דיבורים. ומהם הדיבורים? – כמובן, היו אלה ברכות, נטו ברכות, לכל בן ובן, לכל שבט ושבט. ונראה לנו לומר, שהוכחת גישה זו נמצאת בפרק מ"ט בפסוק כ"ח, כדכתיב: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם. איש אשר כברכתו, ברך אותם". כמו-כן, נראה לנו להוסיף ולומר שהשורש ב.ר.ך הוא בבחינת "שורש מנחה", כלומר: שורש שחוזר מספר פעמים ביחידה מקראית כלשהיא מורה במישרין על "המוטיב המרכזי" הרמוז ביחידה. ולגבי דידן, השורש ב.ר.ך. חוזר שלוש פעמים בפסוק ועל כן הוא מורה על "המוטיב המרכזי", קרי: מוטיב הברכה.

האבן עזרא מציג גישה אחרת ובסגנונו הקצר והחותך הוא כותב את המשפטים הבאים: "ותעו האומרים שהם ברכות, בעבור ש(נ)מצא בסוף דבריו של יעקב: "ויברך אותם"! "ואיה ברכות ראובן, שמעון ולוי"?!. כהמשך לשאלתו הרטורית, ממשיך ומציין האבן עזרא בצורה חד-משמעית: "ולא הזכיר הכתוב ברכות"!. אם כן, לשיטתו של האבן עזרא, למה בדיוק יעקב התכוון בדבריו האחרונים לבניו? – "על דרך הנבואה" יעקב מוסר להם "דיבורים אחרים", ורק לאחר מכן, הוא מברך אותם.

ולנו נראה לפרש באופן הבא: יעקב אבינו, בחיר האבות, צפה ברוח הקודש שבניו וצאצאיו העתידיים "יפרו וירבו מאד" במצרים, בחבל ארץ גושן [ה"גיטו היהודי" הראשון בהיסטוריה של עם ישראל לדורותיו שהרי גיטו רומז בראשי תיבותיו: גושן יהודית טובה ו...]. ולא בכדי, התורה הקדימה בכתובים את ארץ מצרים לפני ארץ גושן. כמו-כן, יעקב צפה ברוח הקודש שעם ישראל יגיעו לחיות במציאות של "ויאחזו בה", כלומר: תהיה היאחזות שפירושה המעשי יהיה התאקלמות והסתגלות טוטאלית עם תושבי ונתיני הארץ, ובמילים בוטות יותר: התבוללות והיטמעות אזרחית הרת אסון מבחינה כללית, כלכלית... ובעיקר התבוללות והיטמעות מבחינה רוחנית/אמונית עד כדי הגעה למצב של "...וסופם שירדו למ"ט שערי טומאה". ועל כן, לפני שיעקב אבינו "גווע ונאסף אל עמיו", לפני שהחזיר את נשמתו הקדושה והטהורה לגנזי מרומים, הוא משלב בדבריו: תוכחות, ברכות, צוואות והוראות, כדלקמן: תוכחות – על מעשים לא נאותים שנעשו, וברכות – לעתיד טוב יותר. אולם, בעיקר, היו אלה צוואות, הוראות ו"צידה לדרך" העתידית. יעקב מלמד את בניו מתוך "ספר ההוראות העתידי" והוא מעביר לידיהם "כלי לחימה רוחניים" אשר יעזרו להם, כמו גם לדורות הבאים, להתמודד מול כל אויב עתידי, פיזי ורוחני כאחד. וכדי "לנצח בקרב" העקוב מדם (תרתי משמע) בצורה הטובה, האמיתית והנכונה ביותר, יעקב "מציידם" במידות טובות וחיוביות, בדפוסי התנהגות ובערכי יסוד מהותיים-ערכיים-רוחניים-יהודיים נאותים, כמו למשל:

1) שלילת הפזיזות, הנמהרות והבהילות לעשות דבר ללא מחשבה מוקדמת, כאומרו: "פחז כמים, אל תותר", קרי: אל תתיר לעצמך להיות פחוז!

2) הדגשת הכוח והגבורה, כמו האריה, כאומרו: "גור אריה יהודה" [ועיין עוד רש"י במסכת חגיגה דף י"ב. המסביר את ההבדל בין "כוח ובין "גבורה: "כוח" – זהו כוח ו"גבורה" – זוהי גבורת הלב. ודו"ק, גבורת הלב].

3) הדגשת הסיבולת והעבודה הקשה, בסבלנות ראויה ללא מענות ותלונות, כמו החמור, כאומרו: "יששכר – חמור גרם".

4) הדגשת הזריזות לעשות את רצון אבינו שבשמים, כמו האיילה, כאומרו: "נפתלי – איילה שלוחה".

וזאת למודעי: מאמר זה נכתב בעיצומה של אחת מן המלחמות הקשות ועקובות הדם שידע עם ישראל לאורך שנות תולדותיו, מלחמה נגד ארגון טרוריסטי אכזרי הידוע לשמצה בשם: חמאס. יהא מאמרי זה מוקדש לעילוי נשמתם של גיבורי ישראל הי"ד אשר פתיל חייהם קופד בידי מרצחים נאלחים ואכזריים, כמו גם, לרפואתם ולהחלמתם של חיילינו הגיבורים השוכבים פצועים במספר בתי חולים ברחבי ארצנו הקדושה שעל "חיות הארץ" ו"חיות עם ישראל" יצאו הם למלחמת קודש זו. ולמותר לציין ש"חיות בחיות דבקו" שהרי, פרשה ייחודית זו מסמלת יותר מכל את "מוטיב החיות" כהאיי גוונא: תחילתה של הפרשה עוסקת בחיות פיזית, שנאמר: "ויחי יעקב", וסופה עוסק בחיות רוחנית/נצחית, שנאמר: "וימת יוסף... "וכל בר בי רב מכיר את דברי חכמינו ז"ל: ש'צדיקים – קרויים חיים, אף במיתתם'". מי ייתן, ומאמר זה יהא לכולנו, גם בסיס של לימוד פורה, מדריך ומכוון בחיינו, עד ביאת משיח צדקנו, אמן!