בשולי הכותרות

די לפוליטיקל קורקט

ההשוואה של הזדהות יהודי התפוצות עִם ישראל להזדהותם של ערביי המדינה עם הפלשתינים, היא חסרת שחר. הזדהותם הלאומית של היהודים בעולם נעשית בדרך דמוקרטית ובלתי אלימה, כשנאמנותם לישראל לא באה על חשבון נאמנותם למדינתם. לעומת זאת, ביטויי הסולידאריות הערבית הם אלימים ביותר וכרוכים בסכנת נפשות ליהודים, ואף הזדהותם הפלשתינית באה על חשבון נאמנות למדינת ישראל.

יתר על כן, הזדהותם הפלשתינית, בדומה להנהגה הפלשתינית, מוּנעת משנאת היהודים ומדינת ישראל והשאיפה להשמידם. קשירת התפרעויות הערבים לקיפוחם היא אפוא עורבא פרח. מלבד זאת, ישנם מגזרים ישראלים המקופחים מהם. בניגוד לתושבים היהודים, נהנים ערביי המדינה – למַעט הדרוזים – מזכויות אזרח רבות תחת השלטון הדמוקרטי, מִבלי חובות. המגזר הערבי ידוע כעבריין הגדול ביותר מבחינת בנייה בלתי חוקית ואי תשלומי ארנונה.

רק בתיאטרון האבסורד של מדינת ישראל נהנות משפחות המחבלים מקצבאות הביטוח הלאומי וח"כים בוגדים ממשכורת פרלמנטרית שמנה. ההטבות הלא מוצדקות לפורעים רק מוסיפות שמן למדורת המהומות ומעודדות אותן, זאת במקום שכמיעוט במדינה דמוקרטית (בניגוד למדינות ערב) ילמדו לכבד את חוקיה ויפגינו נאמנותם לה.


השלום למי

אין ספק, יריב אופנהיימר, מזכ"ל 'שלום עכשיו', דורש את שלום היריב הפלשתיני. אך פחות מזה – את שלום אחיו שהם בשר מבשרו הלאומי. אומנם, בריאיון רדיופוני טען יריב שאנשי תנועתו היו גם בשדרות ולא רק בעזה. מעניין שאיש לא שמע על כך, ואפילו לא העיתונאים, ויש להניח שלא מטעמי צניעות.

האִם יריב, כאיש יחסי- ציבור ממולח, לא מכיר את הכלל היסודי כי אם לא פירסמת – לא תיקשרת, ואם לא תיקשרת – לא עשית, ויתרה מזו כי האמת חייבת לא רק להיעשות אלא גם להיראות? ודאי שלא, עובדה היא שכָּל ההפגנות למען האויב הן מתוקשרות מאוד וחשופות לעיני מצלמות הטלוויזיה. המסקנה היא אפוא, שהפלשתינים הם כוס התה של יריב, ולא בדיוק אנשי שדרות ושאר היישובים היהודיים בדרום מוכי הקסאמים.


שמאלני נשאר שמאלני

קרן נויבך, עיתונאית ותיקה ומוכשרת, כינסה בתוכניתה 'סדר יום' "ועידת פיסגה" של עיתונאים (ניחשתם, כולם מהשמאל) כדי לדון בשאלה, האם יש לתת ברדיו הישראלי במה לאויב. התשובה, כמה צפוי, הייתה חיובית. כל אנשי הפאנל המכובדים (חיים יבין, כרמלה מנשה ואילנה דיין) ציינו את חובתם לסיקור הומני של האויב בעזה – ובכלל זה מתן ביטוי לנציגי החמאס - כחלק מתפקידם העיתונאי.

בשמאל אין כל חדש. הם יורים את חיצי דיעותיהם הידועות מראש, ולא נותר להם אלא לסמן בדרכי רציונאליזציה את המטרה. הם גם לא מודעים לכך כי בדרך זו, תוך תיבול בשנאה עצמית, הם תורמים ללוחמה הפסיכולוגית של האויב, המעוניין בהתשה נפשית של ישראל ובהפצת דימויה האכזרי בעולם. יש להניח, כי בשירות לאויב הם לא שמעו על מאמר חז"ל, שכבר הפך לקלישאה, כי כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים.

ותודה שכולם מסכימים שהמלחמה צודקת.


הלו, זה רדיו ?

עודד טירה, תעשיין ותת-אלוף במילואים, רואיין ברדיו ברשת ב' ובגלי צה"ל, בעקבות מודעה שפירסם בתגובה למאמרו של הסופר יהונתן גפן נגד המלחמה בעזה. דיעותיו השמאלניות והפרובוקטיביות של גפן ידועות זה שנים, ואין בהן כל חדש. גם התגובות הקונסנזואליות למאמריו אינן חדשות. אולם דומני מה שמשך הפעם את תשומת לב המאזינים הייתה הלשון הגסה שבה התנהלה השיחה.

מלים גסות מהליגה הנמוכה ביותר, שהופיעו אצל גפן ואצל טירה בתגובה, נזרקו לחלל האוויר וכיכבו בראיונות בשתי הרשתות, כשגם השדרנים המנחים אינם נמנעים מלהשתמש בהן. ובכן, הלו זה רדיו ממלכתי?

הגיעה השעה שעורכים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות יהיו חתומים על אמנה ללשון נקייה. אולי במציאות ההפוכה שלנו זה לא נשמע פוליטיקל קורקט, והמכנה המשותף הנמוך מזמין יותר רייטינג, אבל אין ספק שהציבור האינטלגנטי יעריך זאת מאוד ורמת העיתונות הכתובה והמשודרת תעלה.

רוצים מודל מהמקורות? בבקשה. התורה, כידוע, מצטיינת בשפתה הלקונית, ואין בה אות או תג מיותר ללא משמעות. ובכל זאת, בפרשת תיבת נוח, האריכה התורה בשבע (!) הברות כדי לומר "הבהמה הלא טהורה" במקום "הבהמה הטמאה" (להוציא הלכות כשרות, שהדיוק בהן חשוב ביותר). בכך לימדה אותנו שיעור חשוב מהי תרבות הדיבור.


גם זה יעבור

בעקבות הכשלון במלחמת לבנון השנייה ופרשיות השחיתות שנקשרו בשמו, ניסה אולמרט לשמור על פרופיל נמוך תקופה ארוכה. אולם הצלחת המבצע (טפו, טפו טפו) 'עופרת יצוקה', כנראה דגדגה לו באצבעות ובקצה לשונו, ובביקורו באשקלון הוא פצח בנאומו הפטרנליסטי המפורסם נגד הבית הלבן.

אולמרט לא לבד. לכל המנהיגים המאני-דפרסיביים, בכפוף למצב, אשר הם בהיי בזמן הצלחה, ובדפרסיה בזמן כישלון, מומלץ אפוא הטיפ הבא מאת יועץ חכם: לחקוק משני צידי מטבע את הביטוי "גם זה יעבור", שישמש כמנטרה בעיתות כישלון או הצלחה וישמור על מצב נפשי מאוזן תמיד. ברוח זו נהג דוד המלך, כשהחזיק בידו טבעת, אשר בצידה האחד ציור של ארמון להתבונן בו לתזכורת בשעות שפל, ובצידה השני חקוק תרמיל רועים, כסגולה לענווה להזכיר לו את עברו בשעות גאות כדי להימנע מהתנשאות.

לתשומת לב אהוד א' ואהוד ב' ושאר אדריכלי הניצחון - לפני שיפרוץ הקרב על הקרדיטים במלחמה.