לא מובנים מאליהם

בקרב הציבור הכתום מעולם לא היו אשליות לגבי תוצאות הנסיגה מעזה, ומעורבותו של צה"ל בה נתפסה לא רק כפוליטית נגד המגזר אלא גם ככשל מקצועי חמור. בנוסף ניכר גם השפל המוסרי של הטרנספר הפוליטי המרושע והאווילי, ובייחוד העלבון. חלקו של צה"ל בגירוש התקבל בקרב הציבור הכתום כבגידה, כי ממנו, בניגוד ליתר מוסדות המדינה, היו ציפיות אחרות לאור "סיפור האהבה" שהיה ביניהם. תחושות הבגידה והעלבון הוגברו מאוד כתוצאה מהמוטיבציה, השלמות והיסודיות חסרות התקדים שבה בוצע הגירוש, במיוחד לאור אפס התגובה נוכח ההפגזות שספג גוש קטיף.

אחד משיאי הציניות היה בתפירת הדגלים על המדים של חיילי הגירוש, שאצלם גרם הדבר להרגשת שליחות ואצל המגורשים גרם הטריק הפסיכולוגי הזה לשנאה לסמלים הללו ולמדינה שהם מייצגים.

מהפכה יסודית לאחר לבנון 2

אחרי הגירוש הרגישו חיילים, מתנחלים ואוהדיהם בצה"ל, כמי שלקחו חלק ב"סיורים המשותפים" עם חיילי ערפאת. אז היה הפחד מ"העמית" השותה איתך קפה היום העלול לירות בך מחר, ובתרגום אלינו - חברך למחלקה/מפקדך, יגרש אותך מחר מביתך. שני התסריטים הללו התרחשו.

התוצאות באו לידי ביטוי בהימנעות מגיוס-בשוליים, בדחיית שירות על-ידי לימוד בישיבות גבוהות, באי חתימה לקבע, סירוב להליכה למסלולי פיקוד, ובהשתמטות גלויה ואפורה משירות מילואים. מושג חדש בא לעולם - משתמטים וסרבנים מימין, אנשים "מן היישוב", לחלוטין לא "שוליים קיצוניים".

מילואימניקים "נזכרו" בגילם הגבוה, במגבלות רפואיות שקודם הוסתרו, במספר ילדים גבוה. אצל רבים הפכו המדים לבזויים, חיילים וקצינים מתנחלים הסירו את המדים בדרך הביתה לחופשה, בים מהמגזר שאסף חיילים טרמפ יותר מכולם, חדלו מכך. דרגות ואותות הצטיינות בצבא חדלו להיות אות כבוד והיו קצינים שהתנערו מהם. החייל המצטיין חננאל דיין סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל חלוץ בבית הנשיא.

מלחמת לבנון חוללה מהפכה יסודית בכל מערכת היחסים המורעלת הזו.

צה"ל, הענק שדרס את היישובים התגלה כגוף חלש מול החיזבאללה, ובדה שהייתה יכולה להיות סיבה לשמחה לאיד, לולא האיום על עצם קיום המדינה ששב בכל עוצמתו. התיעוב לצבא השחצן מהשנה הקודמת, פינה את מקומו לרחמים על הסמרטוט שיצא ממלחמת לבנון.

על חבל דק

תוצאות המלחמה סילקו בקרב רוב הציבור את האשליות לגבי קץ המלחמות, ריסקו את "תוכנית ההתכנסות", והצורך בצבא לוחם חזק הפך למובן מאליו. כולם נזכרו בנחיצות הקריטית בכוח אדם איכותי ורב ביחידות הלוחמות, הכרה שעבדה לשני הכיוונים. צה"ל והחברה התחילו להעריך את מעורבותם של הכתומים בשורותיו, שהפסיקה להיות מובנת מאליה, ואילו הם הבינו כי ל"ברוגז" ישנה משמעות קיומית.

היחסים בין צה"ל למתנחלים קיבלו מעמד מאוזן בהרבה. הצבא מקפיד שלא להפעיל חיילים בפעולות גירוש, כי מפקדיו יודעים כי כל פעולה כזו גורמת מיידית לירידה בגיוס ובמוטיבציה, וכן בסרבנים המוכנים לוותר על השירות ואף זוכים ללגיטימציה וכבוד מרחיקי לכת מבית. ההתנדבות חזרה למימדים הקודמים, אך על בסיס בריא בהרבה - כיום משרתים בני הציבור הזה מתוך תחושת אחריות של שירות למען הבטחת הקיום הפיזי, ופחות מתוך סגידה עיוורת.

ולמה אני טורח לחזור ולנבור בפצעים הישנים בדיוק כשנדמה שהגלידו ודווקא בשעה נדירה של אחדות לאומית?

מפני שבבחינה שטחית של סדר האירועים ניתן להגיע למסקנה המוטעית כי המתנחלים 'בלעו' את הגירוש ולאחר 3 שנים עברו לסדר היום.

אין טעות גדולה מזו, וידיעה מדוייקת של התהליך שהתחולל כאן חיונית לסילוק אשליות העלולות לפתות פוליטיקאים וקצינים לנסות שוב להכניס את צה"ל להרפתקאות גירוש. עדיין לא כולם מבינים עד כמה החבל מתוח, ואת הסכנה לחברה ולצה"ל שלא יעמדו בסיבוב נוסף כזה העלול להיות הרה אסון.