|
|
"כבדהו וחשדהו" אובמה ומיטשל [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
| המדובר בשליח כל כך לא-יוצלח בשבילנו, כמו מיטשל. שהרי האיש, בעל המוצא הלבנוני, לא רק שתיאר את עצמו כ"אמריקני-ערבי" מובהק - הוא כבר הספיק להוכיח בשטח את מדיניותו הלא-אוהדת כלפי ישראל | |
|
|
|
|
בואו הבהול לישראל, של ג'ורג' מיטשל, שליח ארה"ב למזרח התיכון, כבר מחר (יום רביעי, 28.1.09), לא אמור לבשר לנו ישועות ונחמות. בראש ובראשונה הוא נועד לדחוק את הקץ, מהר ככל האפשר, בדרך להקמתה של מדינה פלשתינית.
מבחינתה של ישראל, ביקורו הצפוי של מיטשל, הפרו-ערבי, אצלנו וברשות הפלשתינית, הוא רמז וביטוי ראשון למדיניותו האגרסיבית וקצרת הרוח של הנשיא אובמה. זהו, לא פחות ולא יותר, אמצעי-לחץ, שתכליתו אחת: להשכין, אפילו בכוח, הסדר של קבע בין ישראל למדינה הפלשתינית העתידית, מבלי שתינתן בכלל לשני הצדדים השהות הדרושה כדי לרדת לשורשי העניינים הסבוכים שביניהן.
ולא רק שהחיפזון מן השטן; על אחת כמה וכמה חמורים הדברים כשהמדיניות האמריקנית החדשה גורסת מציאתו של פתרון הולם באמצעות שליחים. זו אינה אלא מדיניות של "חאפ-לאפ", שלא הוכיחה עצמה לא בעבר, וככל הנראה גם לא בעתיד. בוודאי לא כשהמדובר בשליח כל כך לא-יוצלח בשבילנו, כמו מיטשל. שהרי האיש, בעל המוצא הלבנוני, לא רק שתיאר את עצמו כ"אמריקני-ערבי" מובהק - הוא כבר הספיק להוכיח בשטח את מדיניותו הלא-אוהדת כלפי ישראל.
דאגה וחרדה
למי ששכח, כאן המקום להזכיר כי היה זה מיטשל בעצמו שכבר חיבר בעבר דוח על ההתנחלויות, בו קרא לממשל האמריקני לדאוג לכך שישראל תקפיא את הבנייה בהן, ובכלל זה מניעת הרחבתן לצורכי ריבוי טבעי.
אין זה סוד שאפילו שולחו של מיטשל, הנשיא ברק אובמה עצמו, איננו חשוד, בלשון המעטה, בידידות-יתר כלפינו. הוא הרי כבר הביע את דאגתו היתרה מן המצב ההומניטרי הקשה מנשוא ששורר בעזה, בעטייה של התקיפה הישראלית, וגם את חרדתו מאובדן החיים הפלשתינים ומסבלם של אלה שנותרו שם בחיים.
עוד בנאום ההכתרה שלו, שבו דיבר על בעיות העולם הגדול, נמנע אובמה, במפורש, מלהזכיר את שמה של ישראל. גם בעברו, הרחוק יותר, אין שום סימן ליחס מיוחד שלו כלפינו, שלא להזכיר שאין לו שום מעורבות רגשית בקשר עם היהודים בארצו, הן מפאת גילו ורקעו, והן משום שאיפא"ק נרדמה, כשמתחת לאפה גדל וצמח אובמה.
זמירות חדשות
ובכלל, חשוב להזכיר, שאין לו לנשיא החדש לא הסלחנות הרגשית שהיתה, למשל, לנשיאים קלינטון ובוש כלפינו, ואצלו בוודאי לא יקום ראש-ממשלה שיוכל לשלוף את הנשיא מישיבה, כפי שעשה אולמרט לבוש, או כזה שיעז לדרוש ממנו להורות לשרת החוץ שלו להצביע נגד החלטתה של מועצת הביטחון. מן הסתם, תרגיל שכזה לא יעבוד אצל הילארי קלינטון. שרת החוץ, שבמקום להתמודד ישירות עם הבעיות שלנו, מעדיפה לעשות זאת באמצעות שליח - ממילא כבר ידועה בהתנהלותה ההחלטית והקשוחה, חסרת כל גמישות.
כך או אחרת, ההכרזה של אובמה כי הפתרון לסכסוך המזרח-תיכוני הוא שתי מדינות לשני עמים, נועדה להבהיר לישראל, בעליל, שעליה לשכוח מרעיונות כמו העברת עזה למצרים, או חידוש הקשר של הפלשתינים עם ירדן.
בין אם הממשלה הבאה בירושלים תאהב את יו"ר הרשות הפלשתינית, מוחמד עבאס, ובין אם תחשוב שהוא עוף מרוט-נוצות - אובמה ירצה, מן הסתם, שהיא תשתף עימו פעולה. לישראל גם לא תיוותר ברירה אלא לדבר ברצינות עם עבאס, שהכיר בה זה מכבר, ואף משתף פעולה עם ארה"ב במאמץ לכונן מנגנוני-ביטחון אמינים למלחמה בטרור. מה שברור הוא, שבממשל של אובמה תיאלץ ישראל לרקוד לפי קצב החליל שלו ולא תוכל עוד ללקק אצלו דבש.
