יש תג מחיר?

ראו כיצד השמאלנים - ובראשם הארץ - חורקים שיניים בזעם לנוכח פעילותו של תא"ל אבי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל. עוד לפני המלחמה יצאו נגד פעולותיו של הרב, שהחל את דרכו הצבאית כחניך חילוני בפנימייה הצבאית, היה מ"פ ב"שקד" ההיסטורית, וקיבל את דרגותיו בפיקוד על יחידות במערך השדה. לטענתם, מחדיר תא"ל הרב רונצקי אווירה לא-נכונה לצבא.

לטענת הארץ, "רונצקי אמר לאנשיו, כי תפקידם אינו 'חלוקת יין וחלות לשבת', אלא 'להביא יידישקייט ורוח לחימה'. זוהי אי-הבנה במקרה הטוב, ועיוות מכוון ומסוכן במקרה הרע. הגיעה השעה שהרמטכ"ל ושר הביטחון, שעד עתה מילאו פיהם מים לנוכח השתוללותו, ייפטרו סוף סוף מעונשו. אחר כך כדאי שיבדקו איך הפכה הרבנות הצבאית, שתפקידה המוגדר הוא אכן הספקת תנאים הולמים לחיילים דתיים, לזרע פורענות. מוטב שצה"ל יסתפק במשגיחי כשרות, ולא יזדקק עוד לרב.

הארץ - ביתם האוהב והחם של גדעון לוי ושל עמירה הס, אוהבי הערבים - לא יכול לסבול צבא, המוּנע בערכים יהודיים, ונלחם ברב רונצקי עוד כשהוזכרה מועמדותו לרב הראשי לצה"ל. ומאז הוא תוקף אותו בהתמדה בכל הזדמנות, ונותן בימה לכל מבקרי הרב הראשי לצה"ל (גיגול קצר מוכיח זאת בעליל).

מה מפריע להארץ? לעניות דעתי, נימות רבות של רוח קרב יהודית, ריבוי אזכורים של תפילה בטרם קרב, דרישת חיילים (גם לא-דתיים!) לציציות קרביות (בצבע חאקי) בצאתם למבצע. יחסית, זה נראה צבא אחר, יהודי מאוד. קראו את ביקורתם על הרב רונצקי. הרי זה בדיוק סלע המחלוקת - עירוב יידישקייט (בעברית - יהדות) ורוח לחימה. אלא שאי אפשר לתקוף את אישיותו הקרבית של תא"ל רונצקי (כיוון שרבים היו רוצים ביוגרפיה צבאית כמו שלו) - תוקף הארץ את מקום מגוריו (איתמר) ואת חזרתו בתשובה.

והארץ הוא פה בלבד לעלית, שמרגישה, שהצבא אובד לה. ורואים זאת היטב בכל מסדר בבית-הספר לקצינים (בה"ד 1), המוצף בעשרות חובשי כיפות. מי שבחנו היטב את התמונות מ"עופרת יצוקה", הופתעו לראות בהם דתיות בוטה.

כרגע, נמצאת ההנהגה במצב מוזר. עשתה את הנדרש, אך חסרה לה נחישות לסיים את המלאכה; וכתוצאה מכך, למעשה, איינה את ההישג הצבאי, ולא השיגה הרתעה כלל. אויבינו כידידינו ראו, שלהנהגה הישראלית אין הכוח לפעול, ואולי חסרה לה התבונה לפעול?

לכן, ביום שאחרי "עופרת יצוקה" לא נותרה ממנה אפילו שארית דלוחה, הנותרת ממדוזה, שנפלטה לחוף הים.

כלומר, היישובים חוטפי עזה (עד גדרה. לא סופי!) צריכים לחשוב על הבוקר הבא, שבו הם יכולים להיות מופגזים שוב. דווקא אזור גדרה וצפונה לו ושאר המצטרפים למעגלי האש צריכים להיות שמחים בחלקם - אם פיתוח "כיפת ברזל" יסתיים אי-פעם, ואם המערכת תנפק את מה שהובטח תמורת התועפות, שהושקעו בה - הם מוגנים, אך לא כל מי שנמצא בטווח של כארבעה ק"מ וחצי ממקום השיגור. לכן, מתחזקת התמיהה על סירוב משרד הביטחון להביא ארצה את מערכת "נאוטילוס" ו/או לפתח ממנה נגזרות ("סקאי-גארד"). וזאת, למרות שב"עופרת יצוקה, הוכיח המכ"ם של "נאוטילוס" את יכולתו.

כלומר, חזרנו למשבצת הראשונה - כמעט כמו במשחק "מונופול" הוותיק - פצועים, חבולים ומוכים.

חמאס יודע היטב מה הוא יכול לעשות, ועד היכן יוכל להעז, והוא בודק כל הזמן את מעטפת פעולתו, ומנסה להרחיבה. חמאס יודע, שלא נוכל להגיב על כל פצמ"ר ועל כל רקטה, שנורים ל"שטחים פתוחים". כלומר, אנו נכנסים למלחמת התשה, שבה תושבי הדרום הם בני-ערובה.

יש סף, שמתחתיו, כנראה, יכול חמאס לפעול בביטחון מפני מהלומת תגמול ישראלית - כיוון שלא סיימנו את המלאכה. יתר על כן, התגובה הבינלאומית ל"עופרת יצוקה" לימדה את חמאס, שהעולם כולו נגד היהודים מישראל. שנים של מחדלי הסברה הביאו לכך, שדעת הקהל נגדנו תמיד, וכפי שקבעו חז"ל, מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים.

כתב עפר דרורי: "מפתיע עד כמה העתיד צפוי ובמיוחד עד כמה תגובתנו ידועה... בבוקר הפעילו... מטען קלע [בכיסופים]... התגובה המילולית הייתה חריפה הרבה יותר הן של ראש הממשלה והן של שר הביטחון וגם זה כרגיל...".

גם אם אקבל את התיזה המפוקפקת, שאי אפשר להכריע ארגון טרור, שהתחפש לתנועה עממית - ניתן לקצץ מאוד בכנפיו. הייתה לנו הזדמנות (ב"עופרת יצוקה"), והנהגתנו הכושלת חששה לנצלה. לכן, למרות כל הדמגוגיה, נחזור מהר מדי לשלב של ניהול הסכסוך. כלומר, נידרש להבליג, ולספוג - תמיד העלינו את כושר הבלגתנו לממדים הירואיים (והארץ אמן בטיפוח ההבלגה כבר שמונה עשורים) - עד שתיגדש הסאה שוב. כפי שאמרתי כבר לפני שנים, איחור בטיפול רפואי מביא להחמרת המצב, ומחייב שימוש באמצעים חריפים יותר מאשר לו טופלה הבעיה בזמן. כמאמר השייח' הבדואי בבדיחה המפורסמת - "יש להרוג את הקומקום לפני שיהפוך לקטר דוהר ודורסני".

כדי למנוע את כניסתנו למדרון חלקלק, יש לקבוע מיד "קווים אדומים" ותגי מחיר להפרות שקט, ולבצע את החלטתנו. לא היינו טובים בזה מעולם, ואיני מניח, שנחרוג ממנהגנו.