מי כיבה את השאלטר של ההסברה?

בעת הלחימה בעזה, ניתן היה לראות, אף לחוש, את מאגרם של הפועלים בחזית התקשורת. ואולם, נראה כי משנחתם הסכם הפסקת האש - כבו אורות הבמה, ואיתם גם צוות המסבירנים הישראלי. דווקא עכשיו, עת עולות כל השאלות הקשות המייחסות למדינת ישראל פשעי מלחמה ומעשי טבח אכזריים, דווקא עכשיו, מתגלים פקידי ההסברה במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ, משרד הביטחון ובחטיבת דובר צה"ל - כרדומים וכחסרי תזוזה ומעש.

אכן, ידוע כי המסגרת הביורוקרטית בישראל מקשה על הליכי תגובה תקשורתית מהירה, בשונה מאופן התנהלותם של הפלשתינים. אך גם כאן, נראה כי התנהלותו הנוכחית של צה"ל, פוגעת באינטרס הלאומי, בכך שאינה מספקת תשובות ברורות, ומסתפקת לאורך ימים ארוכים במתן תגובות לאקוניות לאירועים דרמטיים בעיקרם.

כך לדוגמה, ממשיכה הקהילה הבינלאומית לירות חיצי ביקורת נוקבים על האירוע הטראגי של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש מג'בליה, אשר איבד את שלוש בנותיו ואחייניתו. גם בחלוף ימים ארוכים, לא השכילו בצה"ל לספק תשובה ברורה: האם נהרגה משפחתו מאש כוחותינו, או דווקא מפצצה פלשתינית? בפועל, השתיקה הרועמת, מעמידה את צה"ל באור שלילי, משל היה הכובע בוער על ראשו.

ביטוי נוסף למצוקת ההסברה ניכר היטב בפחד שגילו בכירי ממשל ישראלים וקציני צבא, לצאת אל מחוץ לגבולות ישראל, מחשש כי יועמדו לדין במדינות זרות בגין פשעי מלחמה שביצעו לכאורה בעזה. שתיקתה של ישראל בעניין ההצדקות לפעילות צה"ל, וכן אי מתן תגובה ראויה להאשמות בגין אירועים טראגיים, בדומה למקרהו של ד"ר אבו אל-עייש, רק מוסיפות ומחזקות את המסר לפיו לצה"ל יש מה להסתיר.

ואנו נחזור ונתהה: כמה זמן בדיוק נדרש כדי לבדוק האם ביתו של הרופא נפגע מטנק ישראלי או ממטען פלשתיני? מדוע בחלוף ימים ארוכים צה"ל נמנע מתגובה? כך גם לעניין האשמות בגין מות הילדים בבית הספר של אונר"א. כמה זמן נדרש כדי לבדוק את מאפייני האירוע? גם כעבור כשבועיים, צה"ל אינו מוכן לספק הסברים.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, יצא לאחרונה בקריאה, כי צה"ל ומערכת הביטחון יזרזו את הטיפול בתחקירים המתנהלים בימים אלה. חבל שקריאה זו באה דווקא מהיועץ המשפטי, ולא מגורמים פנים-מערכתיים, המבינים כי כל התמהמהות - פירושה איבוד נקודות נוספות במאבק על דעת הקהל הבינלאומי.

בעת בה כולם מדברים בגנותנו על "פשעי מלחמה" ועל "מעשי טבח"; בעת בה ישנם גילויי אנטישמיות ואנטי-ישראליות ברחבי העולם כולו, זוכה מלחמת ההסברה לחשיבות עליונה. חרף כל אלה, עם סיומה של המלחמה הרשמית בעזה, נרדמו קברניטי ההסברה, משל היו חיילי מילואים שסיימו את המערכה ופרשו לביתם. בצה"ל, כך נראה, מרגישים כי עם החתימה על הסכם ההבנות, נחתם גם פרק המלחמה מן ההיסטוריה. אלא שלא כך הוא. למעשה, ההפך הוא הנכון.

במציאות, רק עכשיו מתחילה המערכה האמיתית; ורק עכשיו, משנסוגו חטיבות הטנקים, מתחילה הקהילה הבינלאומית למקד את תשומת הלב לתוצאות המלחמה. אם לא נפעל עכשיו, אם לא נפעל במהירות, אם מדינת ישראל לא תגלה מקצועיות ואמינות, האיומים לתביעות ענק ברחבי העולם יתממשו, וחמור מכך: יזכו הם ללגיטימציה בינלאומית. על מערך ההסברה הישראלי, יהא אשר יהא, להשקיע את מרצו באיתור הצרכים ההסברתיים העיקריים, ולגבש מדיניות מיידית לפעולה.