אדוני העם והארץ

לכאורה, אנחנו הריבון. אנחנו, "העם", בוחרים פעם בכמה שנים נציגינו לכנסת, כדי שאלה ינהלו עבורנו את המדינה בארבע השנים הבאות. ינהלו אותה כשליחים מטעמנו, בהתאם למנדט שקיבלו מאתנו, לפי המצע שהציגו וההבטחות שהבטיחו כשביקשו שניתן להם את קולנו.

רק לכאורה. הם לא מסתפקים בתנאי השכר המופלגים וההטבות לכל החיים שהעניקו, בנדיבותם הרבה, לעצמם. למחרת הבחירות, הופך קולנו לרכושם הפרטי. עושים בו ככל העולה על רוחם. מוכרים אותו לכל המרבה במחיר - מי לתקשורת ולרשויות החוק בתמורה לחסינות ממתן דין על פשעיו, ומי בעבור לשכה מפוארת עם וולוו (הענווים מסתפקים במיצובישי).

בזמנו הרביתי לכתוב על כך - החל ממאמריי הראשונים ("על דמוקרטיה ועל סרבנות" ערב ההינתקות, "מעשה האונס" במהלכה, "ההינתקות - 'אני מאשים'" מייד אחריה), ובמאמרים נוספים בהמשך ("שוחד כנורמה פוליטית", "השאלות ששרון לא נשאל", "אדוני יושב-ראש הליכוד", "מגיע להם!", "בגידת הנבחרים").

הצעתי לחוקק חוק שימנע גניבת קולות הבוחרים. שלחתי הודעות דוא"ל לכל 120 חברי הכנסת - אך אפילו אריה אלדד לא טרח להשיב, גם אחרי שמסרתי לו אישית, ביד, כמה ממאמריי בנושא.

בקדימה הבגידה בבוחרים היא אבן-יסוד, עיקרון מנחה שמתחרה בו רק האופורטוניזם של מנהיגיה. ציפורה לבני המשווקת בחוצות טוהר מידותיה (Mrs Clean) מעולם לא טרחה להסביר, באיזו זכות היא ומרעיה ביצעו ההינתקות באמצעות קולות הבוחרים שהעלו אותם לשלטון על סמך הבטחתם: "דין נצרים כדין תל אביב".

"הליכוד" שונה רק במעט. בנימין נתניהו, שלדבריו התנגד בעקביות להינתקות (אף שלמרבה הפלא תמך בה ברוב ההצבעות בכנסת), מנמק התנגדותו בנימוקים מסוג "טילים על אשקלון" - אך מתעלם מחוסר הלגיטימיות של הפרת ההתחייבות לבוחר. כך גם סילבן שלום, לימור לבנת וישראל כץ, שהתנגדותם לא הפריעה להם לדבוק בכיסאותיהם בממשלת שרון לפני, במהלך ואחרי מעשה הנבלה. השר המיועד גדעון סער דאג, כראש הקואליציה, שלשרון יהיה רוב מוצק בכל ההצבעות בכנסת. השר המיועד מיכאל איתן, מי שהיה יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, פיתח תורה מלומדת, לפיה בדמוקרטיה ייצוגית הבוחר חותם לנבחרים על צ'ק פתוח לארבע שנים, ואם התנהלותם לא ערבה לחכו - יבוא איתם חשבון בבחירות הבאות.

אפילו אחרי שהופרה הבטחת הסנדק לקיים הכרעת מתפקדי הליכוד, הם לא שינו התנהלותם.

לקראת הבחירות, על המועמדים הישרים (יש גם כאלה) להתחייב, כי יקיימו נאמנה הבטחותיהם לבוחר, וכי יעשו ככל יכולתם לחקיקת חוק שימנע הישנות בגידת הנבחרים.

על הציבור לשפוט הרשימות לא לפי מתק שפתי המועמדים, אלא על סמך התנהלותם בעבר, נאמנותם לדרך ולהבטחות על בסיסן נבחרו. אם לא ינהג כך, גניבת הקולות תימשך כימים-ימימה.