"כשהדם אוזל מן הראש הוא עובר לבטן"

להטיל ספק בציוניותה של מפלגת העבודה משום ש"יוסי ביילין ואברהם בורג הם מיוצאיה" (בוגי יעלון), היא לא רק השמצה, אלא מעידה על חוסר תבונה פוליטית אשר נתניהו למשל, לא היה מועד בה.

יעלון, גור פוליטי, לא עושה רושם של אדם אשר הייתי שמה את מבטחי בו בשום תפקיד ציבורי, ומדאיג אותי מאוד הסצנריו אשר בו הוא עשוי להתמנות לשר ביטחון.

שר ביטחון קיצוני הוא לטעמי, הדבר האחרון אשר אנו זקוקים לו. דווקא הזהירות של אהוד ברק, אשר הפגין שיקול דעת ולא פעל כשדמו רתח - נראית לי הרבה יותר אחראית ובריאה.

גם הציבור, אשר לא ציין את בוגי כשר ביטחון מועדף, אלא דווקא את אהוד ברק, הבין כנראה את הדבר, ולכן, בחירת ראש-ממשלה היא לא הנושא היחיד העומד על הפרק בבחירות, אלא מי הנבחרת אשר תשב סביב שולחן ראש הממשלה ותקבע את חיינו כאן.

עם כל הכבוד לליכוד, איני סבורה שזו יכולה להטיל ספק בתפקידה ההיסטורי של מפלגת העבודה ותרומתה למדינת ישראל. כמו-כן, איני מטילה ספק בנאמנותו של הליכוד למדינה, אלא בעובדה כי ממשלת קיצוניים מסוגו של בני בגין, בוגי יעלון, ח"כ שטייניץ, ודומיהם, עשויה להביאנו לידי קיפאון מדיני מוחלט, אשר בו הסיכוי כי אי-פעם, בעתיד הרחוק, לא נחיה רק על חרבנו - יילך וירחק מאתנו, בנוסף להיחלשותה של ישראל בקרב עמי העולם.

גם המנטרה של הליכוד על החזרת ירושלים, הגולן והשטחים, המשוייכת לשאר המפלגות, על-פי תעמולת הליכוד, מעצימה אצל ישראלים רבים את החרדה הקיומית לידי פאניקה, וזמנה עבר.

בכל הסדר אשר יקום יהיו ויתורים, והליכוד לא יהיה שונה בעניין זה משאר המפלגות. אומנם כעת, הביטחון העצמי והקרנת הכוח של הליכוד ודאי מרשימים חלק גדול מן הציבור, אך תמיד כדאי לזכור את דבריו של מר יצחק שמיר: נכון שהבטחתי - אך לא הבטחתי לקיים.