לנעול נעל ימין על רגל ימין

בבחירות הקודמות הדהים אותי מספר האנשים האינטליגנטיים שהצביעו עבור קדימה - אשר נחשבה אז מפלגת מרכז מובהקת - כדי להביא שינוי. זה היה מגוחך בעיני כמעט כמו הצבעה במערכת הבחירות שקדמה לה עבור מפלגת "שינוי", כדי להיות במרכז. הפיכת מיקום טופוגרפי לעניין אידיאולוגי היא סוגייה סוציולוגית מעניינת: כיצד ומדוע קרה שבחברה הנאורה הוחלף העולם הערכי בכישורי ניווט בינוניים? בעוד מכשירי ה-GPS צריכים נקודת התחלה ומטרה כדי לתפקד, מה ניתן לומר עלינו אם את נקודת ההתחלה - ההיסטוריה המשתמעת מעצם זהותנו הלאומית - טישטשנו לבלי הכר, ואם קבענו כמטרה, כלומר כאג'נדה לאומית בלעדית, להיות במרכז?

עוד אין לי GPS והמומחיות הטכנולוגית שלי מוגבלת, אבל ההיגיון הפנומנולוגי אומר לי שלהגדיר "מרכז" ניתן רק בתנאי שלמרחב יש גבולות ברורים ובלתי משתנים. כשהגבולות אינם ברורים וקבועים, והנך מטייל במרחב בעל גבולות נזילים, המרכז אינו אלא כאותה לילית מתעתעת, כמו האופק. בחיים, שלא כמו על נייר גיאומטרי, הגבולות אינם ברורים, אינם קבועים. העולם של אתמול אינו דומה לזה של היום. במציאות הנזילה של הפוליטיקה הישראלית, אשר בה מפא"יניק, איש שמאל של שנות ה-50', נחשב היום לימני מובהק - ברור ששום GPS אינו יכול למצוא "מרכז" ואינו יכול ולנווט אליו.

גם תקווה, גם פרידה מהמוכר

כמו לא מעט מילים בעברית עשירת הרבדים, השורש ש.נ.ה הוא בעל משמעויות מנוגדות: האחת - החלפת דבר באחר, ואילו האחרת - חזרה על אותו דבר עצמו. בתרבות האירופית שינון הוא חזרה שאינה מציעה שינוי, ומקובל לחשוב שמי שרוצה לשנות אינו יכול לישון. אבל בתרבויות המזרח, כגון הבודהיזם, בשינון קיים כוח שיכול לשנות סדרים קוסמיים, ויש שהשינוי הגדול ביותר קורה דווקא בזמן שינה - דוגמת השינוי שחל בעולם כשאלוהים הרדים את האדם הראשון וברא את האישה. זהו סוד אחדות הניגודים (ובנושא זה אפשר להזכיר את הרצאותיה המרתקות של ד"ר שלי גולדברג). "שינוי" בהכרח מזמין גם חדשנות וגם הרס הקיים. הוא נושא את התקווה, אך גם את הפרידה מהמוכר. בשינוי יש מידה של חוסר ודאות, אי-סדר וחוסר שליטה אבל "מי שמונע שינוי - חוטא בריקבון" (מישהו בוודאי אמר פעם משהו כזה).

לעומת המונח "שינוי", המונח "מרכז" מעלה אסוציאציות נעימות של "בשלות", "דרך המלך", "שיווי משקל", "יציבות" וכיוצא באלה. מרכז הוא אומנם המקום היותר מוגן, אבל הנוף הנשקף ממנו הוא "לא משהו". מהמרכז אי-אפשר לראות את המרחבים הנצפים מן הקצוות. ומרכז, במובן של יציבות, ממש אינו מזמין שינוי. להיפך: הוא מצטיין בחנק כל נטייה לשינוי. החיים הם בתנועת הנדודים הבלתי פוסקת שבין הקצוות. במרכז הנוח, הבטוח, הזהיר, הממושמע, באקוויליבריום נעדר התנועה - אין קידמה, אין התפתחות, אין חיים. לפיכך, מעצם הגדרתה, מפלגת "מרכז" היא אנטיתיזה ל"שינוי".

המהפכה הצרפתית לא התחוללה במרכז המפה הפוליטית. גם לא המהפכה הקומוניסיטית ולא שחרור העבדים או המהפכה הפמיניסטית. מטבען, מהפכות חברתיות אינן נובעות מהמרכז, וכמותן גם מהפכות מדעיות, תעשייתיות, פילוסופיות ואפילו אמנותיות, דוגמת האימפרסיוניזם שהיה בתקופתו חוד החנית המרגיז של עולם האמנות. השינוי, כל שינוי, לטוב ולרע, תמיד מתחיל מהקצוות, מהגבולות.

התעלמותו של נתניהו מההשתוקקות של רוב רובם של הבוחרים (מימין ומשמאל) לשינוי, לטובת פזילה וקריצה למרכז וטיוח בכל מחיר של קצוות חדים - וזאת בעזרת שמו של מרידור ודחיקת רגליו של פייגלין ממקומו הראוי - עלתה לו באותם מנדטים שהתפזרו בין מפלגות גוש הימין. מנדטים קובעים. כשהנעליים אינן מתאימות, לא מחליפים את הרגליים, אלא את הנעליים. רגלי ה"ליכוד" נטועות ב"שתי גדות לירדן", אך לדאבוננו, בשלב זה אנו נלחמים על שארית אחת הגדות. אבל גם הרגל האחת הזו היא רגל ימין. הניסיון לנעול עליה נעל שמאל כדי שתצעד במרכז יגרום לצליעה מוקיונית במקרה הטוב - אם אכן תוטל הרכבת הממשלה על נתניהו, ולמעידה ונפילה גרוטסקית במקרה הפחות טוב.