בס"ד
אנו נמצאים בימים הנוראים ונראה כי זהו הזמן המתאים ביותר לחשבון נפש לאומי.
אז מה היה לנו השנה?
יאסר ערפאת וחבר מרעיו המשיכו להנהיג את הפלשתינים בדרך הטרור, ככלי בידם להגשמת מאווייהם הלאומיים. מאות ישראלים נרצחו ואלפים נפצעו, בפיגועי טרור ומעשי טבח שבוצעו על ידם. ממשלת ישראל אישרה את תוכנית "מפת הדרכים", בה היא הציעה לטרור הפלשתיני פרס בדמות מדינה ריבונית בלב ארצנו.
הממשלה שחררה מאות מחבלים מהכלא, ללא שנדרשה לכך וללא כל תמורה מהצד הפלשתיני. גדר האשליות המשיכה להיבנות על הקו הירוק כגבול מדיני לכל דבר, בשל לחץ אמריקאי ששרון אינו עומד בו.
ועדת אור, העמידה לדין ציבורי את שוטרי ישראל, להם אנו חבים את חיינו, במקום להעמיד לדין את מנהיגי ומסיתי הציבור הערבי בישראל. מפלגת "העבודה" האבודה, ניסתה לגייס לשורותיה את מנהיג העובדים כדי שזה האחרון יציל אותה מאובדנה.
השמאל הקיצוני שלף כמה שפנים מהכובע, הפעם 27 טייסים אשר רובם ככולם אינם פעילים, מתוך אלפי טייסים מלחי הארץ שמהווים את חוד החנית של צה"ל.
אך לא רק בביטחון עסקנו. גם בכלכלה.
העשירון העליון משתכר בממוצע פי שלוש עשרה! מהעשירון התחתון, פער משווע, אך כנראה לא מספיק, כאשר המס על רווחי ההון בישראל הוא מהנמוכים בעולם. הקיצוצים הדרמטיים בקצבאות הביטוח הלאומי, אושרו על-ידי הממשלה בלא מצמוץ, אולם תוכנית איחוד הרשויות שהייתה חוסכת למשק את אותו הכסף - לא זכתה לאישור, בשל אלו שכיסאם החל להתנדנד.
בתקופה שבה כל המדינה נמצאת בקיצוצים , ביקשו נבחרי הציבור להעמיד לרשותם עוד עוזר פרלמנטרי על גבי שני העוזרים האחרים, ארבעים אלף ש"ח בחודש, רכב ועוד רשימת הטבות מפליגה.
ויש מי שחגג את יום הולדתו השמונים, בכבוד מלכים ורוזנים, על חשבון משלם המסים.
והרשימה עוד ארוכה. לכאורה יש מקום לייאוש, אולם, יהודים אנו, מאמינים בני מאמינים ואף שמחובתנו להעביר ביקורת על הנעשה בארצנו - אסור לנו להתייאש כלל, אלא להפך.
אין לבחון את מצבנו לפי ההווה בלבד, אלא ברטרוספקטיבה של היכן היינו אז והיכן אנו נמצאים היום. לפני פחות משישים שנה, קם העם היהודי מאפרות השואה אשר כילתה שליש מבני עמנו. עמנו היה מוכה, חבול ונרדף בכל רחבי תבל ללא שמצא מנוח לכף רגלו.
היום, שישים שנה אחרי, חיים כאן במדינת ישראל הריבונית ששה מיליון יהודים, עם צבא, משטרה, אוניברסיטאות, ישיבות, מכינות, אולפנות, מפעלים, קניונים ומה לא.
לפני חמישים שנה, היו בארץ תקופות צנע שבה אנשים רעבו ללחם ואף השתמשו באותם מים לקלח את כל בני המשפחה ולכבס את בגדיהם.
היום, גם במקומות בהם יש עוני, אין מציאות כזאת.
לפני שלושים ושש שנה חיינו בשטחה המצומצם של מדינת ישראל דאז ורק חלמנו על שובנו לחבלי ארצנו ההיסטוריים. היום, הר הבית בידינו, חברון עיר האבות בידינו, קבר רחל בידינו, רמת הגולן בידינו וכל יתר שטחי ארצנו אותה אנו מיישבים, מאילת בדרום ועד מטולה בצפון.
לפני שלושים שנה, כאשר מתי מעט יהודים הלכו להתיישב בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה - לא נתנו להתיישבות הזאת סיכוי לשרוד.
היום, מתגוררים ביש"ע רבע מיליון יהודים, דתיים וחילונים, עירונים וקיבוצניקים, בשלושה דורות של התיישבות חוקית בנחלת אבותינו.
בשנות השבעים היה גל גדול של ירידה מהארץ שהביא מאות אלפי ישראלים למצוא את ביתם מעבר לים. היום, על אף המצב הביטחוני הקשה, שיעור הירידה מן הארץ שואף לאפס. והדוגמאות עוד רבות.
אנחנו עם חזק. עברנו את פרעה - נעבור גם את ערפאת!
מי ייתן ושנה זו הבאה עלינו לטובה, תהיה שנה טובה ומתוקה, שנה של בשורות טובות ישועות ונחמות לכל עמנו.
