בימים עברו היה תפוח הזהב סמל לייצוגה של ישראל בשוק העולמי. הוא נשא אז את המותג המסחרי "ג'פה" (יפו) ונחשב, בצדק, לעילית הפרי. שום תפוח-זהב בעולם לא הצליח להתחרות בו.
אבל נושא הדגל של הייצוא הישראלי שבק בינתיים חיים. שיווקו אל מעבר לים הופסק בשל מחירו היקר, שלא יכול היה לעמוד בתחרות אל מול מתחריו הזולים שמעבר לים, וגם משום שאיכותו, לעומתם, נפגמה לבלי הכר. את מקומו תפסו, עד מהרה, התפוז הספרדי, האיטלקי והדרום-אמריקני.
עם מותה של החקלאות בארץ, נעקרו ממנה גם הפרדסים, ואהבת תפוח הזהב רק נותרה עוד כשיר נוסטלגי במצעד הפזמונים של ימים עברו. גם מעט הפרי שעוד נותר על העצים אינו מזכיר במאומה את הפרי של פעם. בארץ הוא משווק כשהוא מרוסס מדי וחסר-טעם בשל הניסויים הרבים שעורכים בו מדעני הפקולטה לחקלאות. אין זאת כי אם סקרנותם המחקרית של אלה פשוט מעבירה אותם על דעתם בניסויי ההכלאה שלהם. את טיבו של תוך הפרי מחליף בעיניהם טיבה של הקליפה החיצונית וככל שזו מצליחה למשוך יותר את העין - כן ייטב. אלא שהמדובר בגישה שיווקית מוטעית ועקרה מעיקרה, שכבר מזמן אבד עליה הכלח. עובדה: אנדרוגינוס הפרי החדש שנולד מן הניסוי העקר - יותר משהוא טעים הוא, פשוט, מבחיל.
קליפה ותוכן
המציאות היומיומית של השוק הישראלי מוכיחה שלאו דווקא מגוון צבעי הקשת של הפרי הם עדות להצלחת שיווקם. עובדה: הפלפלים בצבעיהם המרובים - אדום, ירוק, כתום, סגול ושחור - אינם מושכים את הלקוח לרכוש אותם בשל צבעם המגרה. גם לא האגס הנוקשה וה"משופץ", כביכול, במראהו, או תפוח העץ בשלל צבעיו. אפילו לא המלון הירוק והעגלגל של היום, שטעמו לא ישווה לעולם למלון הכתום והאליפסי של פעם, שבימיו הטובים היה מתוק מדבש.
פרי נאה במראהו החיצוני, אך חסר טעם בתוכו הפנימי, אינו יכול, בשום פנים ואופן, לשמש תחליף נאות לפרי טעים ועסיסי, גם אם איננו יפה-מראה. והרי כבר שנו חז"ל: אל תסתכל בקליפה, אלא במה שיש בה. גם ריסוס היתר של הפרי, שנועד לחטא אותו ממזיקים למיניהם, הוא, בסופו של דבר, בעוכריו. מדענים לא מעטים סבורים היום כי מוטב, אולי, פרי שהתולעת נכנסה אל תוך קרביו, על פני פרי עטור רעלים. שהרי שכרו של זה האחרון רק עלול לצאת, בסופו של דבר, בהפסדו.
וגם תפוח הזהב, פרי ההדר הטעים של פעם, לתפארת מדינת ישראל, כבר ירד מזמן מגדולתו. כיום הוא רק נותר בעליבותו. לא תואר ולא הדר לו.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
