דווקא באותיות קטנות ובהערות שוליים

"פרקי טבע: מדעי הטבע ודמות האדם" הוא כותרת ספרו החדש של ההוגה, המלחין והמוסיקולוג ד"ר דניאל שליט - ראשון בטרילוגיה שכותרתה "ארץ ושמים". מי שעוקב אחר התפתחות משנתו של שליט, החוקרת כבר שנים את הרוח הפוסט-מודרנית, ימצא כאן נדבך נוסף על המחשבה שפיתח בארבעת ספריו הקודמים: "שיחות פנים", "אור שבעת הימים" (על מעמד האשה בישראל ובתרבות הכללית), "יודע נגן" (על המוזיקה, על אפשרויותיה ועל מצבה כיום), ו"ספר הקניון" (מדריך ל"מוסד" שבו רואה שליט את גילומה המובהק של הפוסט-מודרניות, על צדדיה הטכנולוגיים-כלכליים, החברתיים-אישיים והמחשבתיים).

השקט הפנימי של שליט, שלמד מוזיקה בישראל ובלונדון ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ושימש מנצח בתזמורת הקאמרית הישראלית, מחלחל גם לספריו. למרות שבתכניהם הם חוצבים בעיקשות בשכבות המאובנות של חיינו הרוחניים, הטון שלהם רך ומתון, כאילו המתין המחבר להתפתחויות הבלתי נמנעות מן התהליכים הרעיוניים שהוא משרטט, בידיעה שהרע הוא חלק בלתי נפרד מן המהלך הכולל.

בפרק ההקדמות לספר החדש הוא כותב כך: "בין שקיעתו של עולם הרציונליות המערבית לבין זריחה שעוד לא באה, אנו בתקופת המבול. השינויים ועוצמת האירועים מואצים ומתגברים. יכולת ההתמצאות, של יחידים וגם של מנהיגים, הולכת ונעלמת. נשחקים כל מימדי ההתמצאות: מרכזיות מול שוליות, חשיבות מול טריביאליות, רצינות מול היתול, עומק מול שטחיות, גדלות מול קטנות... וסחף כל הערכים הפנימיים אינו מאחר להתבטא בסכנות חידלון מוחשיות יותר... התפוצצות אוכלוסיית העולם. זיהום והרעלת האדמה, המים והאוויר, הצומח והחי. אלימות מקומית ובינלאומית, מילולית ורוחנית - בתקשורת, בפוליטיקה, במשפחה וברחוב... מתחים ושנאה בין מיליארדרים לרעבים, בין ענקים גלובליים לבין מי שנחשבים אבק-אדם. ומתנה מיוחדת ליהודים: התגברות האנטישמיות החסלנית, שמדינת ישראל נועדה כביכול להעבירה מן העולם, וכעת, לא רק שלא חלפה אלא נוספו לה אחיות צעירות וקטלניות: שנאת מדינת ישראל מבחוץ ושלילתה מבפנים".
גידול פחמני שמפיק "ערכי חופש ודמוקרטיה"

ובכן, בתקופה אפוקליפטית כזאת, כשלפי תיאורו הכל בוער - מה יעזור לנו דיון על מדעי הטבע? "העולם שמתמוטט כעת", עונה שליט, "הוא עולם 'האדם האוטונומי', שב'ספר הקניון' קראתי לו בשם 'הקניון העולמי', שהוא עולם שלם מעשה ידי אדם, המנותק מן האדמה ומן השמים, מצליח, מנצח ומבריק, אך מעורער מבפנים. אותו עולם מעשה ידי אדם הוא לא רק טכנולוגי, אלא גם, ואולי בעיקר, מחשבתי, והשלד המרכזי שלו הוא המדעים, ובעיקר מדעי הטבע. מדעי הטבע הם המציירים לנו עולם שאין בו אלא פיסיקה-כימיה, ושהאדם בו אינו אלא גידול מורכב אקראי ששרד איכשהו. קשה להבין איך גידול פחמני כזה יכול להפיק מתוכו ערכי מוסר ו'קדושת חיי אדם', את 'צלם האדם', את 'ערכי החופש והדמוקרטיה'; ואכן, כל הערכים והמצפנים הפנימיים שלו מתמוטטים. כשיא המהלך, הנטייה הפוסט-מודרנית היא לחתור תחת בניין המדע עצמו, לערוך לו דה-קונסטרוקציה כהלכה, ולחשוף אותו כלא-יותר מאשר 'נרטיב' אירופי-לבן-זכרי של המאות האחרונות.

"הספר שכתבתי אינו מזלזל כך במדע. גילויי המדע, במקומם ובגבולותיהם, הם גילויים של ממש ולא 'נרטיבים' בלבד. מצד שני, אין המדע יכול להיות מדריך סופי להוויית האדם ולהוויה בכלל. בניין המדע, אפילו לפי גילוייו-הוא האחרונים, כבר נותן מקום למבטים אחרים, רוחניים וטרנסצנדנטיים, על המציאות, וגם אלה אינם סתם 'נרטיבים' אפשריים, אלא מצטרפים, יחד עם המדע, למבנה כולל שיש בו תקווה לדמות אדם יציבה יותר. ככל שיקבל האדם על עצמו תמונת מציאות מלאה כזאת, כן יוכל להתרפא מתחלואיו. כמובן, תחילה עליו להבין עד כמה תמונת העולם העכשווית שלו היא מבוי סתום, שממש 'מבקש' אפוקליפסה".

את תיאור האפוקליפסה שלך אתה חותם בשאלות: "האם המצב האפוקליפטי הזה מבשר התחלה חדשה? ומהו חוט השִדרה שיוביל אותנו מן התקופות שחלפו לתקופה הבאה?" אני חושבת שלא תכעס אם "אגלה" למי שעוד לא קרא את הספר, שהתשובה שלך לשאלה הראשונה היא חיובית, אבל האם תוכל להשיב גם על השאלה השנייה מבלי "להפר" את חוויית הקריאה העתידית בספר?

"אני לא בטוח שכדאי להשיב... כי הספר בנוי כך שהוא לא מספק לשאלה הזאת (מה יוביל אותנו לתקופה הבאה) תשובה מוחלטת, אלא משתף את הקורא בעצם תהליך השאלה; ואת זה הוא עושה רק בשטח אחד: בשטח מדעי הטבע, ויחסם לדמות האדם (שני ספרים המתוכננים יעסקו בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה היהודית). הספר מסכם את תשובות המדע לגבי העולם הפיסיקלי (עולם הדומם), וכן לגבי עולם הצומח, וכן לגבי עולם החי ודמות האדם, ומראה איך שבכל עולם כזה, התיאור לפי הרמה הקודמת (תיאור כזה נקרא רדוקציה) לא מספיק, ושאנו חייבים להסכים לעבור לרמת תפיסה חדשה. כלומר: עולם שלם של תשובות הופך לשאלה. כשמנסים לתאר את הצומח במונחי הדומם, את החי במונחי הצומח, את האדם במונחי החי - התשובה הקודמת הופכת לשאלה ברמה החדשה; ו'שאלת חכם - חצי תשובה': השאלה מזמינה את התשובה.

"על התשובות האפשריות אני רומז בספר לא בסימני קריאה ובאות מודגשת, אלא דווקא באותיות קטנות ובהערות שוליים; ראשית כי רובן לקוחות מתורת הסוד, ודברים כאלה לא צועקים, אלא רומזים עליהם. ושנית, כי בתשובות כאלה אפשר לבחור רק כאשר הבשיל הרצון אליהן. אני יודע שזה עומד בניגוד גמור לנטייה היום, לקבל תמצית מוכנה ומהירה מכל דבר, כי אין זמן. אבל מה שיוביל אותנו לשלב הבא הוא בין היתר הידיעה, שכל גלולות הדעת המוכנות האלה הן מוגבלות מאוד, והעיקר הוא הבשלת הרצון לדעת פנימית יותר.

"וכך גם ביחס למצב זמננו: מה שיוביל אותנו למצב הבא הוא יותר שאלות מאשר תשובות. כבר המצב הפוסט-מודרני עצמו מפרק את כל התשובות הישנות, 'המודרניות', אבל אין הוא נשאר בשאלה, אין לו סבלנות לכך, אלא למעשה הוא מספק תשובה: שאין תשובה. וכמו-כן: שאין 'אמת', שאין 'טוב', שאין 'יפה', אלא רק מוסכמות, טקסטים, נרטיבים, פרשנויות - שאין מעבר להם כלום.

"מה יכול להעביר אותנו לעידן הבא? לחזור בשאלה. להישאר כסימני שאלה המופנים אל חוכמה גדולה משלנו - שהיא מציאות. שהיא המציאות. האם זה יחס 'דתי' אל המציאות? כן. אבל זאת לא דתיות במובן של קבוצת אנשים שיש להם טקסטים, המהווים סט מוכן של תשובות. זוהי דתיות במובן הנצחי: לעמוד מול מקור הכל, אחרי כל הטקסטים שיש לך - משתאה ומחריש. ומשם בודאי תבוא, ותמיד באה, התחדשות".

בפרק "בניין השכבות" אתה כותב: "והנה אנו רואים, שהעולמות שגילתה הפיסיקה... מקבילים לעולמות שעליהם מלמדת תורת הסוד; אלא שבעוד שהעולמות הרוחניים תומכים במציאות הגשמית 'מלמעלה', הרי הרמות הפיסיקליות תומכות בה 'מלמטה'. 'למעלה' הוא מקומן של מציאויות רוחניות, המודעות לעצמן ברמות שונות; ואף האדם מכיר אותן בהכרה ישירה, הפתוחה לפני מתבוננים רוחניים. ואילו 'למטה' הוא מקומם של שדות-כוח, חלקיקים, אטומים ומולקולות, שהם חסרי תודעה עצמית, ואף אנו איננו מכירים אותם אלא מתוך החקירה העקיפה והידיעה המתוּוֶכת וההיפותטית, בידיעה 'על אודות' ולא ידיעה 'את'".

וכך, אם רק מתבוננים רוחניים, שהם מיעוט מבוטל בתרבות הפוסט-מערבית, מכירים בהכרה ישירה את המציאויות הרוחניות שעליהן אתה מדבר, האם לדעתך "המצב האפוקליפטי" הנוכחי מבשר גם התפשטות של תופעת ההתבוננות הרוחנית? האם אתה רואה סימנים לכך?

"בוודאי. ניצני ההתבוננות הרוחנית נמצאים וגלויים בכל מקום. הרי התרבות המערבית מתחלקת לשניים: החלק הרשמי, המוכר, המסובסד, הנלמד באוניברסיטות - והוא חי בעולם חד-ממדי, שאין מעבר לו כלום (כמו שמסכם עדי אופיר, בספרו 'פוסט-מודרניזם: עמדה פילוסופית': 'אין נקודת מבט טרנסצנדנטית... הפירוש הוא מסע על פני השטח...'). באופן בלתי נמנע, הספרות והשירה הנחשבות לרציניות מדברות כמעט אך ורק על המוות, על הזִקנה, על שקיעה, על ניוון, על ייאוש, גועל וכיעור. ואילו התרבות הפופולרית, היא תרבות העידן החדש, מגיבה על כל החורב הזה בהמראה למחוזות הרוחניות: גלגולי נשמות, ישויות רוחניות, אנרגיות חיוביות, אהבה וריפוי. בכל זה 'יש משהו'... אבל הבעיה היא רק שאין ב'עידן' החדש שום סדר ואבחנה. בחנויות העידן החדש אפשר למצוא, לצד תובנות נכונות, גם הרבה שרלטנות, שטחיות ובלבול.

"אפשר היה לחשוב ולקוות, שהאדם המערבי, שעבר בית-ספר של ספקנות, של ביקורתיות, של שיטה וסדר, יקבל כעת את הרחבות התודעה החדשות בזהירות, בסבלנות ובהמתנה להתבררות התמונה. אבל נראה שלא זה מה שקורה. האדם הרציונלי, הצמא והרעב למקצת נחמה, למעט משמעות, לקורט לחלוחית, התנפל אל תוך העולמות הרוחניים בבולמוס, כמו שהתנפל אל זרועות ספרות וסרטי הפנטסיה. ההבדל, אגב, הוא שספרות הפנטסיה מודעת להיותה דמיון; ואילו ספרי הזמן החדש מציגים עצמם כתובנות, כאמיתות עמוקות שסוף סוף יצאו מהסתרן, אלא שכולן באות ללא סדר, חלקן סותרות זו את זו וחלקן טריביאליות.

"הייתי רוצה לראות את איש יָמֵינוּ מסנן, מברר, נזהר ומתקדם לאיטו. השאלה היא כמובן: לאור מה יסנן ויבחר? איך אפשר לבחור ולברור בין תובנות מצריות, אינדיאניות, הינדואיסטיות וניאו-פגאניסטיות? אני כשלעצמי נוטה להסתמך על התודעה היהודית, שיש לה גם צד התגלותי (הנבואה), גם צד משפטי-רציונלי (חז"ל), גם צד מיסטי (הקבלה), גם צד פסיכולוגי עמוק (החסידות), המאזנים זה את זה, וגם פרקטיקה של בירור בין ראוי ללא-ראוי".