העיר אתונה נאלצה לשלוח מדי שנה מספר נערות לכרתים, להיטרף על-ידי המפלצת מינותאורוס. אלה, התובעים "לשלם כל מחיר" תמורת גלעד שליט, מה היו אומרים לו דרשה מפלצת החמאסתאורוס - מאה בתולות, שחרור יגאל עמיר, פיטורי הרמטכ"ל או מסירת הנגב המערבי?
אמור מעתה, האומר "כל מחיר" חותר תחת יסודות ה-"commonwealth" - טובת הכלל המאורגנת בצורת מדינה, וזו אכן כוונתה של המפלצת.
איפה הגבול? במקום שמחיר פדיון השבויים סותר את מהות המדינה כמופקדת על האינטרסים העליונים של הכלל. דרישה לשינוי מדיניות, למשל, היא בלתי נסבלת מפני שפירושה כיפוף הרצון הריבוני, ובלי ריבונות אין מדינה.
שחרור ברגותי יספק לפתח מנהיג בעל עוצמה ויחולל שינוי יסודי במערך הפוליטי-צבאי הפלשתיני.
לדעת הרוב בישראל המעשה הזה יקרב את אסון הקמת המדינה הפלשתינית. המיעוט מקווה שהשחרור יחיש את "קץ הכיבוש" וישועת השלום. כך או כך, אין כאן סתם עסקה, כ"א שינוי מדיניות. מפני שאילו הייתה זאת מדיניותה של הממשלה מלכתחילה, להביא לאיחוד רמאללה ועזה בפלשתין שתתאחד בעזרת ברגותי, היא הייתה עושה זאת מעצמה ולא תמורת גלעד שליט. לכן, שחרור ברגותי הוא הרמת ידיים אסטרטגית, פשיטת רגל ממלכתית.
מימדים אסטרטגיים יש גם לשחרור הקולקטיבי של מבחר המתכננים ומיטב המומחים של סינדיקט הרצח הפלשתיני, המטה הכללי הטרוריסטי. עסקת ג'יבריל, עם מספר משוחררים דומה, הולידה אינתיפאדה ובעקבותיה את אוסלו, שבנוסף על אלפי "קורבנות שלום" חוללו שינוי יסודי, אסטרטגי, בכל מעמדה המדיני והצבאי של ישראל באזור ובעולם.
הזרקת שדרת הפיקוד הטרוריסטית הפלשתינית, כעת, לתוך עורקי הטרור שנסתמו במאמצים ובקורבנות על-אנושיים של כוחותינו, היא החלטה אסטרטגית ממדרגה ראשונה והיא תיצור דפוס-פעולה ממאיר של מדיניות ישראלית המוכתבת על-ידי הטרור, משחרור מחבלים לשחרור מחבלים.
ראש הממשלה קושר בצדק את תוצאות המלחמה האחרונה עם שחרורו של שליט. אך זו חרב פיפיות, מפני שזכיית החמאס בפרס של שחרור הצמרת הטרוריסטית ביחד עם ההישג של פתיחת המעברים תכתיר אותו סופית כמנצח במלחמה האחרונה, עם משמעות אסטרטגית הרסנית לכל המזרח התיכון, ולא יועילו טפיחות השכם העצמיות על הצלחתנו הצבאית, האמיתית או המדומה. רק ממשלה חסרת אחריות, על גבול המופקרות, תביא לידי מצב כזה - ונתניהו, שאולמרט משתף אותו בהכרעות, לא יתחמק מן האחריות.
ועוד לא תיארנו לעצמנו, כיצד יחלחל הרעל הזה אל תוך כוחות הביטחון שייקראו להשחית את מרצם וכישרונותיהם ולשפוך את דמם, כדי לדכא את גלי הטרור העתידים להתחדש במימדים מפלצתיים. האם ייחלש רצונם להמשיך בעבודה שתיראה להם סיזיפית וחסרת תכלית? כבר דרשו מחיילים להתאבד ובלבד שלא ליפול בשבי, ולרודפי חוטפים הורו לירות גם בחטופים, והכל כדי למנוע עוד "עסקות" מופקרות. האם צפויה, חלילה, גם תגובה אחרת? חזרה אל אוטובוס 300, להריגת מחבלים במקום לעוצרם, כדי להציל את חיי הקורבנות שהם עתידים להפיל, לאחר שהקומדיה המשפטית של שפיטתם ומאסרם תסתיים שוב בשחרורם, מסמנים באצבעותיהם את סמל הניצחון ומנופפים בדגלי אש"ף, עד היום ארגון טרור על-פי החוק הישראלי?
צחוק הגורל: ומי הוא שיגבה מאיתנו ומן הערבים גם את מחיר הדמים הזה? הפילוסופיה של "מחנה השלום"!
