שערוריה ושמה משכורות מנופחות

קריסתם של גופים כלכליים בארץ איננה רק פועל יוצא מן המשבר העולמי. במידה רבה היא נובעת מהעיוות הנורא בתשלומי המשכורות בהם. במדינה, שבה מנכ"ל של קונצרן כלכלי משתכר פי מאה מהעובד הממוצע שלו, זהו בדיוק ההיפכא מסתברא של כל היגיון כלכלי.

דוגמאות אינן חסרות. בבנקים גדולים, שרווחיהם ירדו באורח דרסטי, ממשיכים לתגמל את ראשיהם בסכומים שבשמים, בעוד העובדים מן השורה נאלצים להסתפק במשכורות צנועות. הוא הדין בחברות הביטוח הגדולות, בקופות החולים, או בחברת החשמל. ויש בתי-חולים שבהם המנכ"ל מרוויח בחודש מה שהרופא הממוצע מרוויח בשנה.

העין אינה צרה במעמדם הבכיר של מקבלי המשכורות הגבוהות. היא צרה בכך שאלה מרשים לעצמם לשלשל לכיסיהם סכומי-עתק, בעוד שהכפופים להם חוזרים הביתה בכיס מצומק למדי. היא צרה על שבימים טרופים אלה, של משבר כלכלי, אין הבוסים הגדולים מוצאים לנחוץ לרדת מן הטוב שב"טופ" ומשמשים דוגמא שלילית לעובדיהם.

מנגד יש, אומנם, גופים כלכליים שהסיקו את המסקנות הדרושות מכורח המציאות הכלכלית הקשה. אבל הם מעטים בלבד ועשו זאת כדי שלא לנקר עיניים יתר על המידה. מרביתם של אותם גופים ממשיכים בסורם, חיים בגן-עדן של שוטים, ובסופו של דבר מגלגלים עיניים לשמים על קריסתם.

קרקע בוערת

יש גם עיוות כלכלי בכך שבעל דרגה נמוכה יותר עשוי להשתכר הרבה יותר מבעל הדרגה הגבוהה ממנו. זה מה שקורה, למשל, בכנסת, שבה היועצת המשפטית משתכרת יותר מיו"ר הכנסת; זה קורה גם בצבא, כשרס"ר מקצועי מקבל משכורת גבוהה יותר מרב-סרן; וזה קורה גם במערכת המשפטית, כשמנכ"ל בתי המשפט מרוויח יותר מנשיא המוסד המשפטי.

במקרים מעטים מגיע העיוות הכלכלי הזה אל כותלי בית המשפט. כמו במקרה של אחד המנכ"לים לשעבר של מפעל הפיס, שתשלומי השכר שהוענקו לו גבלו ממש בשחיתות. בסופו של דבר חוייב אותו מנכ"ל להחזיר כספים רבים שכלל לא הגיעו לו.

את הלקח ממצב א-נורמלי זה לומדים עכשיו, על בשרם, עובדי ההייטק המפוטרים. עם התמוססות הבועה המנופחת ולאחר שהוסבו כעובדי הוראה, הם נאלצים לחזור אל קרקע המציאות: להסתפק במשכורות צנועות, של 8,000 שקל, במקום 30 אלף שקל מן הימים הטובים של ההייטק.

דבר אחד ברור: כל אימת שמדובר במקבלי משכורות, אין שום הצדקה כלכלית לתשלומים מנופחים שכאלה. בוודאי שלא במדינה כמו שלנו, שהקרקע הכלכלית בה בוערת.