כאשר האף הוא קצה האופק

הממשלה העומדת לקום בימים הקרובים היא פרי יצירתה של ציפי לבני לא פחות מזו של בנימין נתניהו. היא זו שגרמה – אם לא יחול שינוי – להקמתה, ברצותה להוכיח "מנהיגות אחרת" כפי שהבטיחה במערכת הבחירות. ועל מה היא מתעקשת? בראש וראשונה על כך שבקווי היסוד של הממשלה החדשה תוזכר גם האופציה של שתי מדינות לשני עמים, כיוון שבשלוש השנים האחרונות, בהיותה שרת חוץ, זו הייתה המדיניות של מדינת ישראל. בסתר ליבה היא כנראה גם מאמינה כי ממשלה ימנית שאיננה מוכנה לכך תתקל בהתנגדות בינלאומית, שתביא במוקדם או במאוחר לנפילתה - לבחירות חדשות - ואז תוכל להניף בגאון את דגל העמידה על העקרונות שיסייע לה לזכות בראשות הממשלה.

אם זהו התסריט הרי שציפי לבני יוצרת סרט גרוע, כי הוא מוכיח שלא רק שהיא לא מנהיגה אלא שהיא גם פוליטיקאית לא מתוחכמת. ההבדל בין מנהיג לפוליטיקאי הוא שהראשון מציב אתגרים חשובים תוך נטילת אחריות להשיגם עם כל הסיכונים הכרוכים בכך, והשני מתעסק בעיקר בכיבוי שריפות של עניינים שוטפים. לכן בן-גוריון היה מנהיג וגם מנחם בגין בשתי החלטותיו – הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור בעירק. לעומתם, אהוד ברק, בניסיונו לעצב את העתיד בוועידת קמפ –דייוויד, כשל כשלון חרוץ. לאור מה שקרה בעקבות הסכמי אוסלו יש להניח כי גם על יצחק רבין היה נגזר גורל דומה.

אישיות עם תכונות של מנהיג אמיתי צריכה לברור מתוך ים הבעיות הניצבות בפני מדינת ישראל את אלו שצריך לטפל בהן באופן מיידי. האם שתי מדינות לשני עמים היא הבעיה המרכזית עליה צריכה לקום או ליפול ממשלה בישראל? על איזה שתי מדינות מדובר – זו של אבו מאזן ברמאללה או זו של הנייה בעזה? והיכן הן הבעיות הכלכליות והחברתיות הקשות הצריכות להדיר שינה ממי שמתיימר להנהיג בימים אלה את ישראל? הרי מדובר בבעיות התלויות במעשי ידינו בלבד, בעוד שבענייני השלום מעורבים כל שועי העולם. קשה להיזכר במסר כלכלי וחברתי בעל משמעות מפיה של ציפי לבני.

עצם המחשבה שאי הצטרפותה של קדימה לממשלת הליכוד תקצר את חייה, היא מחשבה שניתן להגדירה כילדותית שאין בה סוף מעשה במחשבה תחילה. איזה אינטרס היא משרתת למעט האינטרס הצר של יושבת-ראש קדימה? לא צריך להיות מומחה או פרשן פוליטי כדי להעריך כי ממשלת ימין שאיננה מוכנה לפשרות מדיניות תהא נתונה ללחצים בינלאומיים שעשויים לערער במוקדם או במאוחר את יסודותיה. בינתיים יוזרמו תקציבים גדולים ליעדים הקרובים לליבם של מרכיבי הממשלה, על חשבון יעדים הקרובים לליבם של יושבי האופוזיציה. ואז מה הועילו חכמים בתקנתם ?

אהוד אולמרט ייזכר בעתיד לא בזכות פעילותו בזירה הבינלאומית אלא בזכות, או מוטב, חובת 16 (בינתיים...) חקירותיו במשטרה; ייזכר בשתי מלחמות שהנהיג, שאותן הוא חושב כמוצלחות, ואין ספור בעיות כלכליות וחברתיות שחלקן, למען הסדר הטוב, לא צריך לייחס רק לממשלתו. גם קודמיו, שלא הצליחו לקדם את השלום בינינו לבין הפלשתינים, לא יכולים להתהדר בהישגים הראויים להיזכר בזירה הפנימית – מערכת החינוך נותרה עדיין מאחור למרות התוכניות המפוארות, מספר הנזקקים לשרותי רווחה בסיסיים לא פחת, ומערכת אכיפת החוק סבלה בשנים האחרונות לא אחת דווקא מנחת זרועם של ראשי המדינה, והדיבורים על הצורך לתקן את הליקויים בשיטת הבחירות הולכים אחורה לראשית ימי המדינה.

ציפי לבני עלולה לגלות כי אם וכאשר יסתבר כי ממשלת הימין מקרטעת, יהיו חיצים שיופנה גם אליה כראש האופוזיציה ותהיה זו, כמדומני, הפעם הראשונה שתהיה לכך גם הצדקה. מפלגת העבודה צריכה לשבת באופוזיציה כי בכוחה הנוכחי אין לה יכולות להשפיע השפעה משמעותית. לא כן קדימה, ההופכת בימים אלה את המדינה למעבדת ניסוי כלים. אין צורך לחכות כדי להעריך כי הסירוב לנהל אפילו מו"מ כדי לבחון את האפשרויות לכניסה לממשלה – כפי שהחליטה ציפי לבני - הוא משגה ברמה הלאומית בימים אלו של משבר כלכלי חמור שמחיריו מתבררים מדי יום. בעתיד הלא רחוק ציפי לבני תוכל להלין רק על עצמה כשיסתבר לה כי גילתה קוצר ראות שלא רק שלא תואם את הדימוי הנדרש מ"מנהיגה אחרת", אלא אפילו ממנהיגה "קיימת". נותרה תקווה כי היא תתעשת או שעמיתיה לראשות המפלגה יעשו זאת במקומה. חבל על הזמן (במובנו הישן...) שיבוזבז לשווא.