ד"ר סרוב שגה, אך אינו עבריין

קשה להבין מה עבר במוחו של מנהל חדר המיון באיכילוב, כאשר שלשל העבריין אבוטבול סכום כסף לידיו, והוא הרופא, קיבלו ללא כל מחשבה נוספת כיצד עליו לנהוג במקרה הנ"ל.

ייתכן מאוד כי הפחד מזרועם הארוכה של העבריינים שיתק אותו והביא להחלטתו - לא לשתף איש באירוע החמור.

ברור לכולם כי סכומי הכסף אינם שווים את הפגיעה בשמו הטוב, ולכן, לא מדובר כאן על שוחד במשמעותו הרגילה של המונח.

תחושת הפחד מידם הארוכה של הפושעים היא ששמה מחסום לפיו, אך אין זה פוטר אותו מעונש. ברור כי היה עליו לגשת מיידית למנהל בית החולים, למסור את סכום הכסף, ולהעביר הלאה את פרטי האירוע. וכמו-כן היה עליו לדווח למשטרה על כך. אך ד"ר סרוב בחר בדרך אחרת תוך תקווה כי שתיקתו תהווה פיתרון טוב לתסבוכת אליה הוכנס שלא מרצונו.

איני חושבת כי ד"ר סרוב נענש על לקיחת שוחד, הוא נענש על כי לא פעל כנדרש ובחר להשתיק את האירוע.

למעשה, נענש ד"ר סרוב פעמיים: פעם אחת כאשר האירוע עצמו התרחש והוא נמלא חיל ורעדה, ובפעם השנייה כאשר בית המשפט הענישו על כי לא עמד בנורמות הראויות לאדם במעמדו.

כאשר אנו עדים לפשע ואיננו מדווחים עליו, אנו בחזקת משתפי פעולה, ושתיקתו של מנהל חדר המיון הייתה שתיקה אשר לא רק שאינה שווה זהב, אלא על-פי החלטת בית המשפט הינה שווה מאסר.

אפשר להתווכח על חומרת העונש, אך אין ספק כי ד"ר סרוב כשל בתפקידו ומנע ממערכת אכיפת החוק, בשתיקתו, את הפסקת הפרשה ממנה הוא עצמו סלד וחשש.

כדאי היה לבדוק באם החלטת מנהל חדר המיון לא לשתף את המשטרה נבעה מחוסר אמון בה ומתוך חרדה כי יאונה לו דבר באם ייוודע הדבר לעבריין אבוטבול, שכן אזרחי ישראל חסרי אמון מוחלט לגבי מידת יכולתה של המשטרה להגן על חייהם, שלא לדבר על הדברת הפשיעה. ושוב אנו מגיעים אל אותה מסקנה עגומה - אזרחי ישראל של היום אינם חשים בטוחים ומוגנים על-ידי מערכת אכיפת החוק, והפחד מידם הארוכה של עבריינים, גדול וחזק בהרבה מכוחה הדל של המשטרה וקוצר ידה הנגלה לנו חדשות לבקרים.

בית המשפט, תנו דעתכם מדי פעם על האזרח התמים, אשר אתם אינכם מסוגלים להוות עבורו משענת וביטחון. זהו ייעודכם ותפקידכם.