בימים אלו, כשכותרות על אחוזי גיוס נמוכים מבצבצות פה ושם, אין לנו אלא לקוות לאיוש מחדש של התפקיד בכנסת: ”נציב הדורות הבאים”. תפקידו של אדם נכבד זה יהיה לבחון את החוקים והמדיניות על-פי ראייתם וטובתם של הדורות הבאים. לא עוד הסתכלות צרה ונקודתית, הבוחנת טיבן של החלטות בעיקר על-פי השפעתן על אכלוס כסא הכנסת של המחליט. אלא הסתכלות "על-דורית" הבוחנת את משמעותם של חוקים והחלטות על צאצאינו וצאצאי צאצאינו. ברור הדבר, כי אדם שכזה היה יוצא, מתרעם ומתקומם נגד אחת העוולות החמורות ביותר כנגד הדורות הבאים, שרואים אנו את ביטוייה שוב ושוב: חלוקה לא-שיוויונית בנטל.
אמירתו של ראש אכ"א על נתוני הגיוס העלובים והמתמעטים אינם דבר חדש. מדי פעם עולה כותרת מעין זו לעיתונות, ומיד לאחריה קמים המצקצקים בלשונם, המגלגלים בעיניהם והחורקים בשיניהם. אך עד מהרה, לאחר אותה פעם - הכל חוזר לאותה תרדמת ישנה ועלובה. ייתכן אפילו ופעם זו לא הייתה עולה לכותרות אלמלא אותן תמונות צהובות של נערות חינניות מתגופפות עם חבריהן בלילות שבת קודש. אשרי יצר המציצנות הטבוע בכולנו, שהעלה נושא זה על נס דווקא עכשיו.
למה עכשיו? מכיוון שבימים אלו מתגבשת ממשלה הנסמכת על המפלגות החרדיות, וייתכן שבדיוק ברגעים האלו, בעודי כותבת שורות אלו, יושבים חברי הכנסת וקונים זה את זה על חשבוננו, על חשבונכם. הופ, הנה רק עברנו שורה, וייתכן שהליכוד הסכים להגדיל את תקופת שירותו העתידית של בנינו, למען קואליציה יציבה. הופ, הנה ייתכן שניתנו קצבאות רק למשפחות מעל שישה ילדים על חשבון חיילים משוחררים. הופ, הנה הפסדת. זוהי לא דמגוגיה, אלו פניה האמיתיות של הפוליטיקה הישראלית.
ראש אכ"א נתן את הרושם כאילו אם יטפלו באותן נערות פוחזות, הכל יהיה בסדר... אחוזי הגיוס יעלו פלאים, בטחון המדינה יישמר. זה יהיה בדיוק כמו לתת אקמול לחולה סופני שהסרטן מתפשט בגופו.
כולם יודעים מה מקור הבעיה, איפה היא התחילה, ולצערנו, גם איפה היא עלולה להסתיים. אך אף אחד אינו רוצה להתעסק עם אותו תפוח אדמה לוהט, מעדיפים להעביר את זה הלאה, לממשלה הבאה, לקדנציה הבאה, העיקר לא להעיר ולא לעורר, פן נכעיס, פן נקומם. וממול, אותם פוליטיקאים מנוסים, המנווטים את השיח הציבורי על-פי אינטרסים נקודתיים, עומדים אזרחים זעומים, נדהמים ומיואשים. לא רק לפני הבחירות, לא רק בתגובה לראש אכ"א, אלא בכל השנה, בכל מחזור גיוס שהולך ומתמעט, בכל קריאה למילואים, בכל איום ביטחוני הדופק על דלתותינו. וקוראים שוב ושוב: די למידור, די לבידול, די לאפליה.
בהזדמנות זו, כשאנו נותנים דין וחשבון לדורות העתיד, לא נוכל שלא לציין ולבחון את דורות העבר, שהובילונו במדרון החלקלק, עד הלום. ממשלת בן-גוריון- שנתנה ל-400 בחורי ישיבה פטור. ממשלת בגין- שהורידה את מכסת המקסימום של אברכים. ממשלת רבין- שהורידה את קצבאות הילדים ליוצאי צבא. כמובן, גם כל אותן ממשלות שבמהלך שישים השנה- כופפו חוקים, הקלו תנאים, התעלמו מהכתובת על הקיר. ולסיום, איך לא, חובה לציין ולהזכיר את הממשלות מאז 2002 שעיגנו את כל זה בחוק, פעם אחר פעם, למרות הכישלון הברור והמוצהר.
בזכותם, ובזכות כל אלו שלא עשו דבר, נמצאים אנו בתקופה אשר 35% ממחויבי הגיוס אינם משרתים!, בזכותם ובזכות כל אלו שלא יעשו דבר, בשנת 2025 52% מהנוער - לא ישרת כלל.
חוק טל, שהיה אמור להוות פתרון כלשהו, בעצם הצהיר כי מטרתנו אינה עוד להוביל לשיוויון בחלוקה בנטל הביטחוני עם המגזר החרדי, אלא רק להוציאם לשוק העבודה. ועדיין, ולמרות הכל, החוק נכשל. ניתן לתלות את כשלונו בסיבות רבות, שהביורוקרטיה הישראלית המסורבלת היא אחת מהן, אך הסיבה העיקרית שבגללה החוק כשל היא כי החרדים לא רוצים בו. פשוט כך. אין להם שום אינטרס לעשות כן. הרי בין כה וכה מגיל 22 הם זכאים לעבוד, בין כה וכה איש אינו בודק את נוכחותם בישיבות, בין כה וכה יש כלכלה פנימית נטולת מיסים המגלגלת מיליונים, מדוע להם להכניס את עצמם לתוך הקלחת הרותחת של שירות המדינה, של התערות בחילונים ובדתיים ציוניים כופרים?, בגלל ההטבות המפליגות להם זוכים החיילים? על כל מלגת לוחם יש מלגת אברך פטורה ממס, על כל מענק שחרור יש הבטחת הכנסה, על כל ת"ש יש הנחות בארנונה, גנים ומעונות, ועל כל הנחה מטורפת ברישוי כלי טיס ונשק המוענקת לחיילי מילואים בלבד... טוב, על זה הם מוכנים לוותר.
אין לנו להאשים אלא את עצמנו, שכן למרות שמשרדים ממשלתיים העידו בעבר כי חל זינוק לא הגיוני במספר האברכים, עדיין אין פיקוח משמעותי על אותן רשימות אינסופיות של תלמידי ישיבות. אין מי שסוגר ומפסיק תקציבים עבור ישיבות שמדווחות דיווחי שווא. מקואליציה לקואליציה הרשימות מתמלאות עוד ועוד, ואם אנו לא נגיד די, ודאי וודאי שגם הם לא. וההפסד כולו שלנו.
על כן, עלינו לפעול ללא שהות, לקבוע רף כמותי עליון למספר אברכים. ייקבע אחוז מסוים, מצומצם וקבוע מכל מחזור גיוס. בהינתן הגבלה שכזו - האינטרס של החרדים עצמם יהיה ליצור מיפוי על-פי רצינות ומסוגלות לימודית (כפי שמדובר בגמרא), ולאפשר לאותם עילויים ללמוד בכבוד, ולהיות רבנים ודיינים מתוך הצטיינותם ולא מתוך חוסר ברירה. ומתוך כך יתקדש שמה של תורה, ותתמעט שנאת היהדות. יש היום אופציות רבות עבור אותם בחורים שלא ייכנסו למכסת הלומדים, שיאפשרו להם לשמור על אורח חייהם ולכבד את זכויותיהם הדמוקרטיות, מבלי לפגוע בשיוויון של כל השאר. רק בדרך של הגבלת האברכים באחוז מסוים מכל מחזור גיוס, נוכל לרתום את הריבוי הטבעי החרדי לטובת הכלל ולא לראות בהם עוד סרח עודף על ביטחון וכלכלת המדינה.
ובהקשר זה, לא ניתן שלא לחשוב על אמירתו של השופט אשר גרוניס, שפסק שאל לו לבית המשפט העליון להתערב בהחלטת הכנסת, אלא אם היא פוגעת בזכויות המיעוט, ואילו במקרה זה, הנפגע הוא הרוב, ועליו לדאוג בעצמו לזכויות שלו. ועל כך לא נותר אלא לשאול - מיהו הרוב, מיהו המיעוט? כבר בימים אלו ממש אנשי המילואים ומשפחותיהם, מהווים מיעוט ברור, ונושאים על גבם ועל חשבונם את חוק טל. ולא ירחק היום בו ציבור המתגייסים יהיה המיעוט.
לכאורה, כשיגיע יום זה, אכן תוכשר הקרקע המשפטית לבג"צ לדון בנושא. אך עד אז, כבר נעבור את נקודת ה"אל-חזור", ושום פסיקה של בג"צ כבר לא תעזור.
ומול כל זאת יטענו החרדים - מה אתם באים אלינו בטענות, תראו איך ההשתמטות אצל החילונים גדלה והולכת, ואנשים בריאים מפתחים קריירה ולימודים במקום ללכת לצבא. ומקבלי הפטורים למיניהם יטענו - מה אתם באים אלינו בטענות, מדוע עשרות אלפי בחורי ישיבות בריאים מקבלים פטור גורף על חשבון שאר האוכלוסיה. וניתן להוסיף את אלו שיטענו לפציפיזם, לנישואין, לדת, להגשמה עצמית, לייעוד אחר... והכל נכון. כולם צודקים. אך שאלה אחת עדיין נותרה ללא מענה, שאלה שכל חרדי וכל שמאלני קיצוני צריך לתת עליה את הדעת - מי יגן על המדינה הזו, שנמצאת עדיין במלחמת הישרדות? כי בקצב זה, גם האידיאליסט הגדול ביותר לא יסכים להיות פראייר.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
