השופט אשר גרוניס ישב בבית המשפט המחוזי תל אביב, וכמו כל חבריו השופטים, כאשר הוא רק התמנה, עדיין היו לו חלונות ביומן, והוא התבקש על-ידי המזכירות לסתום את החלונות האלה, כאשר לא נמצאו שופטים אחרים הזמינים לערעורי התעבורה, כי מי שמכהן כשופט תעבורה די לו באפס-התמצאות בתחום הזה, ושופט אשר יושב לדון בערעורי תעבורה לא צריך אפילו את זה.

התוצאה היא שעורכי-הדין התחבורתיים צריכים ללמד את השופטים את מקצועם-הם.

יום אחד הופעתי בפניו עם שני ערעורי-תעבורה, וכיוון שבאחד מהם הייתי צריך לטפס מדרגה אחת, ובשני מדרגה נוספת, העדפתי לטעון אותם בזה הסדר, כדי שיהיה לי סיכוי מסוים לזכות בשניהם, כאשר היה ברור לי שאם אטען בסדר ההפוך, אצטרך לקפוץ שתי מדרגות - דבר שהוא נדון לכישלון, במיוחד כאשר מדובר בשופט שמתיישב על כסאו בלי שמץ מושג בתחום בו הוא אמור לדון.

ומה אומר כבודו? אדוני יטען בסדר ההפוך!

איזה אינטרס היה לו, לגרוניס, להתעקש על הסדר ההפוך? שום אינטרס, זולת להראות לכל העולם עד כמה הוא חכם וחזק, אפילו אם זה יפגע בעשיית-הצדק.

ולכך יקראון במקומותינו חזירות: מניעה-להכעיס מהזולת של דבר אשר עולה לך לכל היותר אפס.

מפקד חיל הים, האלוף אליעזר ("צ'ייני") מרום נתפס מבלה במועדון חשפנות, והארץ כמרקחה.

ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית ראשון לציון לנגן את יצירתו של ואגנר, "אידיליית זיגפריד", לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה. כבר בתחילת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם בעת שיצירתו של וגנר נוגנה. אחרים, ובהם שופטות בית המשפט העליון עדנה ארבל ודורית ביניש, נשארו באולם (הפרטים והקישורים על-פי ויקיפדיה; ארבל עוד לא הייתה אז שופטת בית המשפט העליון, אלא רק פרקליטת המדינה).

בשני המקרים, הבילוי של אנשי-הציבור היה בזמנם הפרטי, ועל חשבונם הפרטי, כך שעבירה פלילית לא הייתה מצידו של אף אחד מהם.

האם הייתה כאן איזו עבירה משמעתית, משהו מעין "התנהגות לא-ראויה של אדם במעמדו/תפקידו/דרגתו"? לגבי ביניש וארבל בוודאי שלא, לפחות לשיטתו של בית-היללניק כמוני. לגבי מרום - אולי כן, אולי לא.

אבל השאלה היא אם כל אלה היו חיוניים, והם אכן לא היו חיוניים, כי מאיש ציבור מצפים למידה מסויימת של טאקט ציבורי, ומידה זו רבה ככל שמעמדו של איש הציבור רם יותר. איש ציבור יכול לבקר כאוות נפשו בכל קונצרט, אבל אם נפשו משתוקקת לשמוע את ואגנר, הוא לא מוכרח לעשות זאת בפרהסיה, במדינה היהודית בה זיכרון השואה עדיין טרי, ובה חיים עדיין ניצולי-שואה לא מעטים. הוא יכול לקנות לעצמו תקליטים או דיסקים של ואגנר, ולהאזין להם ברשות היחיד.

שונה במעט - רק במעט - מצבו של מפקד חיל הים. הוא פחות מוכר, והבילוי היה במקום מוצנע למדי. העובדה שאיש לא זיהה אותו (זולת עיתונאי אחד, במקרה), כי הוא דיבר אנגלית ובזכות מראה פניו הכל חשבו שהוא "פועל סיני", מדברת לזכותו. אפשר להוסיף כי הוא לא בא בשביל ה-show, בעוד שהופעה של איש ציבור באירוע רב-קהל יש בה מידה מסויימת - לא בהכרח רבה - של show.

מכל מקום, חוסר הטאקט הציבורי היה פחות במקרהו של האלוף, אבל גם הוא יכול היה לחפש לו בילוי אחר.

נשאר עוד היבט אחד לענות בו: אמינות הדיווח.

משנחשף הבילוי האהוב על האלוף, הוא טען שהייתה זו "מעידה חד-פעמית", אשר לא מעידה על שום דבר, אבל התברר שזה לא היה הכי מדוייק, וזה מחזיר אותנו אל עדנה ארבל, אותה כבר הזכרנו לעיל, שגם היא כבר נתפסה בדיווח כוזב, כאשר הצהירה שהיא בעלת תואר שני, וכך גם פורסם על ידה באתר מערכת המשפט עד שהדבר תוקן, והיום אנחנו יודעים שהיא רק "למדה לתואר שני".

וגם על דברים כאלה נאמר: זה גרוע מפשע, זו טיפשות.

כאשר התגלתה מעידתו - עדיין "חד-פעמית" - של האלוף מרום, הוא זומן אל הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, וקיבל "נזיפה בעל-פה", או משהו דומה. כעת, אחרי שהתברר כי החד-פעמיות הזאת לא הושתתה על אדני-אמת, לא ברור כיצד יתייחס הרמטכ"ל להיבט הזה של הפרשה. ייתכן שיעדיף את האמינות - אפילו בדברים קטנים, יחסית, אשר אינם קשורים לתפקודו הצבאי - וייתכן שיעמיד בראש מעייניו את המשך כהונתו של מפקד חיל הים, שהרי מפקדי-חיל לא מחליפים כמו גרביים.

אבל דבר אחד אפשר להניח בוודאות כמעט-מוחלטת: בניגוד למקובל במערכת המשפט, אצל הרמטכ"ל, לא שיקולי מדורת-השבט הם שיכריעו.

אהרן ברק, הנשיא-(בדימ.) של בית המשפט העליון, יצא חוצץ נגד מינויו-מחדש של דניאל פרידמן כשר המשפטים גם בממשלה הבאה. יחד איתו גם ה(בדימ.)ים יצחק זמיר, דליה דורנר, ומי לא.

אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, שהשארת פרידמן בכהונתו הייתה (וחדלה מלהיות) אחד מתנאיו לכניסה לקואליציה, קפץ על רגליו האחוריות, ויצא במתקפה נגד ברק: "אם אהרן ברק רוצה להיכנס לפוליטיקה שיקים מפלגה וירוץ יחד עם השופטים לכנסת. אם הוא חלה בחיידק הפוליטי שיקים מפלגה ויתמודד".

אבל גם לאהרן ברק מגיע צדק, אפילו שהוא לא צודק: אהרן ברק ושאר חבריו ה(בדימ.)ים אינם שופטים היום, אלא אזרחים מן השורה, ולאזרח מן השורה מותר להביע דעה גם בעניינים פוליטיים.

ליברמן, כמובן, אינו היחיד. גם הצדיק הידוע אילן בומבך, לשעבר יו"ר ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, סבור כי מדובר בהתערבות חריגה ופסולה.

"שופטים בכירים (בדימ.) ראוי שימשכו את מעורבותם בפוליטיקה ובוודאי שאסור להם לפסול אדם, קל וחומר כשמדובר באדם שאין לו שום שמץ של פשע או עוון ושכל חטאו הוא שהוא חושב קצת אחרת מאותם שופטים. לא ייתכן ששופטים (בדימ.) במדינת ישראל ישחקו במשחק הפוליטי... השופטים צריכים להיות אובייקטיבים והתערבות כזאת ממוססת את הנייטרליות שלהם".

באשר לחלק הראשון של המובאה - על המשפט הרב-מפרקי הזה מיותר לדבר, אבל באשר לחלק השני - לא ברור לי לאיזו "אובייקטיביות" ו"נייטראליות" הוא מצפה משופטים-(בדימ.).

הייתי מרחיק לכת ואומר כי כל אלה אשר מתנפלים על השופטים-(בדימ.) בעניינים כאלה דווקא ממנפים את עמדתם של אלה האחרונים, ובכך יורים לעצמם ברגל.

אני, במקומם, הייתי משיב: עם כל הכבוד לעברכם כשופטים, כעת אתם אזרחים רגילים ואתם רשאים להביע את דעתכם, אבל דעתכם זו אינה עדיפה על דעתו של הרוכל בשוק.

גם הרעיון של ליברמן, לפיו מי שרוצה להתבטא בעניינים פוליטיים צריך להקים מפלגה ולרוץ לכנסת, כי זה משאיר את חופש הביטוי רק ל-120 יחידי הסגולה אשר בגבעת רם, ואני, לפי תומי, סברתי כי גם לפשוטי-עם, לרבות שופטים-(בדימ.), מותר להביע דעות פוליטיות.

מה שעוד מפריע לי הוא ההכחשות שלהם - הפעם זו ההכחשה של אהרן ברק את הידיעות לפיהן הוא פעל כדי לדחוף את אהוד ברק ואת מפלגת העבודה להיכנס לממשלה, כדי לסכל את מינויו של פרידמן. יכול להיות שהוא צודק, אבל איש כבר לא מאמין לו, כשם שאיש כבר לא מאמין לשופטים בכלל.

אני, במקומו, הייתי אומר: אנחנו היום אזרחים מן השורה, ואם שמחה ניר אומר כי מותר לנו כל מה שמותר לכל אזרח, סימן שזה באמת מותר לנו.

אבל בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה לחזור לאירוע אחר: להופעות של ברק ושל שופטים אחרים מטעם מערכת המשפט בוועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, בעת כהונתם, כדי להגן על עמדות שונות של מערכת המשפט, כגון מספר השופטים בבית המשפט העליון (ולמרבה האבסורד - הוא התנגד להוספת שופטים: רצים אחריו עם הפנקס-צ'קים פתוח, והוא בורח מפני הכבוד!).

גם אז טענו נגדו שהוא נכנס למגרש הפוליטי, וזה נכון, כי השאלה על מה לשים את "הלירה השולית" - על שופטים או על מטוסי-קרב - היא שאלה פוליטית, שאלה שציבור הבוחרים אמור להחליט בה, באמצעות נבחריו בכנסת.

והאמת? לא אכפת לי שהשופטים רצים לכנסת, ומנהלים לעצמם שדולה, אבל בתנאי אחד: שיפסיקו להתחסד, ושיבואו לכנסת בתור קבוצת-לחץ (או קבוצת-אינטרס) מוצהרת (ולגיטימית), במקום להתחזות כמי שהפוליטיקה מהם-והלאה.

מגיב המציג את עצמו כ"אמיר - עו"ד", מקשה, בשבוע שעבר, "מדוע שמחה ניר מתעקש להיקרא עו"ד לאחר שהושעה מהלשכה", ואשיב לו הן במישור הקונקרטי והן במישור העקרוני.

במישור הקונקרטי, מי שרוצה לדבר על מעמדי מול לשכת עורכי-הדין, שיקיים את מצוות לך תזדהה, יתכבד להציג את כישוריו המשפטיים, יציג לפניי תיזה מסודרת ויתחייב להתייחס לכל טענות-הנגד שלי.

ואילו במישור העקרוני התשובה פשוטה ביותר: היותו של אדם לעורך-דין היא אירוע בלתי-הפיך. אכן, ישנן בחלע"ה הוראות המונעות מעורך-דין מלהתפרנס ממקצועו, אבל אין שום הוראה הקובעת "הפיכות" של האירוע.

ומי שרוצה להתווכח גם על העיקרון הזה, שיקיים גם הוא את מצוות לך-תזדהה.

בגליון הקודם של הטור הזה הצגתי לכם חידה על נהג אשר לא היה לו רשיון נהיגה קבוע במשך למעלה משנה, אבל בתוך אותה התקופה היה לו רשיון נהיגה זמני, והוא נתפס נוהג יום לאחר פקיעת הרשיון הזמני, כאשר גרם, בנהיגתו, לתאונה רבת-נפגעים.

חברת-הביטוח שלו, נגדה הוגשו תביעות בסך מיליוני שקלים טענה שאין להביא בחשבון את הרשיון הזמני, ולכן הוא נהג כאשר רשיונו לא היה בתוקף למעלה משנה, ולכן הביטוח לא תופס.

השאלה שלי הייתה מה יפסוק בית המשפט בטענה הזאת, אבל לפני שנדבר על מה שפסק בית המשפט, אומר לכם את דעתי.

תקנות התעבורה קובעות כי מי שרשיונו לא היה תקף במשך למעלה משנה, חייב להיבחן מחדש בנהיגה. ה"ראציו" של ההוראה הזאת הוא שמי שלא נוהג שנה ויום "שוכח" את אמנות הנהיגה, ועליו להוכיחה מחדש.

כמובן שאם אדם "שוכח" את אמנות הנהיגה, אך טבעי הוא שגם חברות-הביטוח תתיישרנה לפי ההוראה הזאת, ותקבענה בפוליסות הביטוח שאין הן מכסות את נהיגתו של מי שלא היה לו רשיון נהיגה במשך למעלה משנה.

אבל רשיון נהיגה זמני הוא רשיון לכל דבר ועניין, ומי שנוהג עם רשיון כזה לא "שוכח" לנהוג רק משום שהרשיון הוא זמני. הייתי אומר כי ההפך הוא הנכון: נותנים לו רשיון זמני דווקא כדי שלא "ישכח" לנהוג, ושלא יצטרך לעבור מחדש את ייסורי ה"טסט".

טענתה של חברת הביטוח היא, איפוא, אידיוטית ומקוממת. היא אידיוטית משום שה"שיכחה" אינה שיכחה, והיא מקוממת משום שהיא באה מפיה של מי שנהנתה מתשלומי הביטוח, אבל כאשר היא צריכה לשלם היא מחפשת תירוצי-הבל על-מנת להשאיר את כל הנפגעים מחוסרי-כל.

בהיכלות הטומאה: מה החליט בית המשפט?

אין לי שום ספק שאם הנושא הזה היה מתעורר בבית המשפט בתביעה נגד חברת-הביטוח, היא הייתה יוצאת וידיה על ראשה, וגם הייתה "חוטפת הוצאות" שהיו ממיטות עליה קלון-עד, אבל אותו הנושא - בדיוק אותו הנושא - התעורר במשפט פלילי בבית המשפט לתעבורה, על נהיגה ללא ביטוח תקף.

מבחינה משפטית, אין כל הבדל בין המשפט האזרחי נגד חברת הביטוח לבין המשפט הפלילי נגד הנהג, כי שאלת-המפתח בשניהם היא תוקפו של הביטוח. הייתי מוסיף שאם היה מדובר במקרה-ספק גבולי, במשפט האזרחי הספק היה פועל לרעת חברת הביטוח, ובמשפט הפלילי הוא היה פועל לטובת הנאשם (הנימוקים לכך חורגים ממסגרתנו), אבל במערכת משפט בה חזקת-החפות מפוקפקת מלכתחילה, ו-99.9% מהנאשמים מורשעים, במיוחד כאשר מדובר במשפטי התעבורה, הכל הפוך.

הנושא התעורר בערעור פלילי על הרשעה בעבירת תעבורה, והשופטת נוגה אוהד, מבית המשפט המחוזי, מרכז, קבעה כי אין לחשב את תקופת הרשיון הזמני, ולכן המערער נהג כאשר רשיונו לא היה תקף במשך למעלה משנה. כדי לערער על פס"ד בערעור יש צורך בקבלת רשות לערער.

בדרך כלל, בורותו של שופט בתחום מסוים פועלת לרעה, ואם שופט "אזרחיסט" נופל על תיקים פליליים, הנופלים האמיתיים הם הנאשמים, אבל ישנם מקרים בהם דווקא ה"זרות" של השופט צריכה לפעול לטובת הנאשם - כמו במקרה של הביטוח: כיוון שהפליליות של המעשה נגזרת מהחבות האזרחית של המבטחת, שופט "אזרחיסט" עדיף לו, לנאשם משופט אשר לא מסוגל "להציץ" מהתחום הפלילי אל התחום האזרחי.

השופט אשר גרוניס, מבית המשפט העליון - אזרחיסט ידוע - קיבל לידיו בקשת רשות לערער כזאת, בה נטען להשלכה הזאת מהתחום האזרחי לתחום הפלילי. ומה פסק השופט הנכבד? שורו-שורו: דין הבקשה להידחות. המבקש מעוניין להציג בבקשה שאלות בעלות אופי עקרוני. אולם, בחינה של החומר מצביעה על כך שאין למקרה כל פן עקרוני. מדובר איפוא בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שאינה מצדיקה פתיחת שעריו של בית משפט זה.

ואני שואל אם באמת אין למקרה הזה "כל פן עקרוני", או שלשופט הזה יש בעיות בהבנת הנקרא. אבל הסבירות הגדולה יותר היא שהשופט הזה גילה חוסר יושר אינטלקטואלי. אם, לפחות, היה מציג בהחלטתו את השאלות שעמדו לפניו - השאלה הנ"ל לא הייתה יחידה - אפשר היה לבקר את החלטתו, אבל כאשר הוא מסתיר מהציבור את השאלות, זו שפיטה-המחשכים, אשר לא מתאימה למדינה מתוקנת, ובמיוחד לא לבית המשפט העליון של מדינה כזאת.