השמאל הישראלי קיים, פועל ובועט מספסלי האופוזיציה בכנסת ומכל במה תקשורתית, כאשר התקשורת לא משמשת מוביל, אלא היא עצמה מתפקדת כמפלגת שמאל קיצונית.
זה בא לידי ביטוי בתחושת אי-נוחות גלויה בתשדירי החדשות, בירידת המוראל האופף את נציגי התקשורת שאינם מסוגלים להסתיר את אכזבתם מהמהפך, ומפרשנות תמוהה והעלאה על נס של כל אמירה "מעודדת" ו"מפיחה חיים" בשמאל הקיצוני, בין של פרס, לבני או כל קול שמאל שהוא.
פחד השמאל ניכר על כל צעד ושעל -
מהאסירים הביטחוניים שחובה לרצותם פן יתפרעו,
מערביי עכו ואחרים - לבל יתפרעו מדי,
מכנופיות הטרור שחובה לרפדן בכסף ובכל טוב כדי שיתרצו ויניחו לנו, אולי, עוד זמן מה,
ממה שיגידו באירופה,
מחוסיין שבעבר הירדן ומחוסיין שבארה"ב,
מעוד מלחמה,
מהטרור שכביכול אי-אפשר כלל להכניעו וכאשר כבר אפשר - אז באה חסימה רגשית שמקורה הוא אותו הפחד הבסיסי,
ומכל מה שזז, כאן ושם.
במצב של חרדה ופחד - בעיות לא נפתרות, אלא מתעצמות.
כי המפחיד - הגורם לפחד אשר ממנו חרד השמאל - קולט מיד את המצב לאשורו, ומנצל עד תום את חרדת הפחדן, בין אם זה בין כותלי בתי הסוהר ובין אם זה בשטחים, בין אם זה באום אל-פחם ובין אם זה בתל אביב-יפו או בירושלים רבתי.
המפה נקראת בקלות, והמסקנות מתקבלות בהתאם.
יתרה מכך, הפחד משוגר גם למדינות שמעבר לים, ומכתיב מדיניות עולמית (אירופאית, ובקרוב - גם אמריקנית) כלפי מדינת ישראל, וכפי שיודע זאת היטב כל פעיל בשמאל בזכות סיסמאות-בחירות מהעבר הלא רחוק, היכן שיש דבר לחיץ - מוזמן הלחץ, מגיע ולוחץ עוד, ככל שאפשר.
פחד השמאל לא פותר בעיות ולא מהווה כלל בסיס לחשיבה מדינית יוצרת, אלא הוא אשר מכתיב מדיניות רפוסה וחדלת אונים, פנים וחוץ, במעטה של סובלנות היכן שלא צריך ורק כלפי ה"חזק" וה"מפחיד", ויתור - בהתאם והתקפלות מנכסים.
אכן העם הביע דעה ברורה בקלפי, דבר הנשקף במבנה הממשלה, אך עדיין צריך לאתר את הסיבה לשמאל והמניע לפעילויותיו, ושווה לבדוק היטב שמא הסיבה, הבסיס, המניע - זה: פחד השמאל.
מתוך הידיעה ורק מנקודת מוצא זו - אפשר להבין את השמאל.
הפחד, ולא בהכרח תמימות/נאיביות.
הפחד, ולא בהכרח אמונה אידיאולוגית.
פחד השמאל, ולא שום דבר אחר.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
