האם מי שעובד באמת תורם לחברה?

הקיץ הקרב מקרב אלנו את חודש יולי, ועימו, את חוק התקציב. כזכור, תקופת 'בלון הניסוי' של תוכנית ה'מחנות עבודה ללא גדירות' (תוכנית ויסקונסין) נסתיימה, ואם הכנסת לא תפנים את המשמעויות האמיתיות של תוכנית ויסקונסין (זו לא תוכנית 'כלכלית' רגילה, זו תוכנית ענישה, שיטור ומשטור של שכבות מוחלשות) - התוכנית תהפוך לכלל ארצית. כל אחד מאיתנו בתקופת 'בין עבודות' יתנסה בתוכניות ה'חינוך מחדש' של הפקידונים.

התוכנית - אשר פוגעת בשורה ארוכה של זכויות יסוד של קבוצות מוחלשות בחברה (הזכות לאוטונומיה אישית, הזכות לכבוד, הזכות לפרטיות, והזכות לקיום בכבוד), ואשר לפי עדויותיהם של המשתתפים עצמם גרמה להם סבל, הנמכה והשפלה, יכולה לקיים את הפגיעה הזו בזכויות היסוד של האוכלוסיות המוחלשות, אך ורק בשל ההסתה כלפי אוכלוסיות אלו, אשר מכונות בפי נערי האוצר ותומכיהם בממשלה 'פרזיטים'. האמנם?

כל אקט חברתי מושתת על הנחות יסוד אשר אנו רואים כמובנות מאליהן, אך למעשה הנחות יסוד אלו נוצרו בידי 'בעלי הכוח וההשפעה', והפכו ל'מוסכמות שאין לערער עליהן' בהליכים של הגמוניזציה ושטיפת מוח הציבור. כאשר מכנים את מקבלי הקצבאות 'פרזיטים', מובלעת בתוך הנחת יסוד זו גם הנחת יסוד נוספת, בבחינת 'מכלל לאו אתה שומע הן': "מי שעובד תורם לחברה". הנחת היסוד של תוכנית ויסקונסין הינה שאם אדם קם בשבע בבוקר, מתלבש ומסתדר, ונתקע בפקקים שעתיים, ושב הבייתה אך ורק לעת ערב, הוא ודאי אדם "מאד פרודוקטיבי אשר תורם לחברה". האמנם?

ישנם אנשים אשר "קמים בבוקר, מתלבשים והולכים לעבודה" (הם היו זוכים לח"ח מפקידוני ויסקונסין על המשמעת העצמית), אך בפועל, אך ורק מזיקים לה. עובדי חברות הסיגריות למשל: החל מהיצרנים, עובדי פס היצור, וכלה (ובעיקר) מקדמי המכירות וסוכני המכירות. יצרני ומקדמי מכירות הסגריות גורמים נזק עצום לציבור. לו כל אחד מיצרני הסיגריות, משווקי ומפרסמי הסגריות, לרבות עורכי הדין של חברות הסיגריות אשר תפקידם להדוף תביעות כנגד החברות היה יושב בבית במקום לעבוד (אפילו היה מקבל קצבה מן המדינה) - החברה הייתה יוצאת נשכרת יותר.

כנ"ל לגבי אדלרים למיניהם. כל מיני אנשים דוגמאת אייל ארד, ואדלר, ומוטי מורל, אנשים אשר משבשים את ההליך הדמוקרטי התקין על-ידי כך שמסמאים את מוחנו עם 'מיתוגים' שהם המסכות שמאחוריהם מסתתרים הפוליטיקאים. במקום שמועמד לרשות הממשלה יעמוד אל מול מצלמה וישיב על שאלות נוקבות של עיתונאי, ויחשוף בשקיפות את כל אשר יש לו, מטוב ועד רע, המתמודדים לרשות הממשלה שומרים על שתיקה, ומאפשרים, כמו ה'בובה הממוכנת' משירה של דליה רביקוביץ' ז"ל, לממתגים למיניהם, אדלר, מורל ושות', למתג אותם בעיני הקהל תוך שערך השקיפות השלטונית נזרק לפח ובמקומו יש לנו אופיום של מותגים להמונים: מורל, ארד, אדלר וכל השאר מאביסים את הדמוקרטיה הישראלית ומחליפים אותה במיתוגרטיה.

פרסומאים מזיקים לחברה. פרסומאים מעודדים אנשים לרכוש מוצרים שאינם צריכים, מטמטמים מסממים ומסמאים את חוש הביקורת שלהם על-ידי הפיכת מוחם לגבינה מותכת וכלי קיבולת למסרים מסמאים במקום לאורגן חושב, דינמי וביקורתי. פרסומאים מעודדים אנשים לרכוש יותר, להכנס לאוברדרפטים גדולים יותר, ולהסתכן באובדן נכסיהם עקב החובות שצברו עקב רכישת מוצרים שכלל אינם נחוצים.

אין ספק כי לו פרסומאים כגון מורל, ארד, אדלר, היו מקבלים קצבה במקום "לעבוד" החברה הייתה יוצאת נשכרת בהרבה מבחינת פרמטרים כגון שקיפות, דמוקרטיות, מידת פקיחת העיניים בציבור, יכולת הציבור לבקר את רשויות השלטון ואת התאגידים, ועוד.

כך שהמיתוס ולפיו אינו אלא קלישאה חבוטה.

המיתוס הזה שקרי לגבי כל כך הרבה מגזרי עובדים. כך למשל עובדי תעשיות מזהמות, עובדי ארגונים אשר עובדים למען העשרת הארגון תוך כדי ניצול ציני של אוכלוסיות מסוימות למען התעשרות הארגון.