בשבי הכישלון

משהו עמוק, בסיסי ושורשי, ואם לא תיארתי די אז הנה עוד תיאור - משהו מהותי לקוי באופן טיפולה של המדינה בשבוייה. משהו מובנה. משהו מערכתי.

אפשר שהליקוי נעוץ לא רק בריבוי שליחים רשמיים ורשמיים-למחצה, שליחים חשאיים ושליחים פחות חשאיים, אלא בהעדר גוף ממלכתי רשמי, שאמור לרכז את כל נושא הטיפול בשבויים.

אזלת ידה של המדינה בנושא זה באה לידי ביטוי בכישלונה המתמשך להביא לשחרורם של שבויים באמריקה (פולארד) במצרים (עזאם) ובשאר השבויים (אי שם, אכן - אי שם?). השורה התחתונה, הקובעת, היא ריקה. נקודה.

גוף מרכזי לטיפול בנושא השבויים, אם וכאשר יוקם (הוא לא) לא אמור להיות בהכרח כפוף ישירות למשרד הביטחון. אולי מוטב שלא יהיה כפוף לו.

מערכת הביטחון עוסקת - ובדין - באין-ספור נושאים בוערים, קיומיים, רגישים לעילא, המחייבים עיסוק שוטף. אף כי היא בוודאי אינה פטורה מוסרית ומצפונית מעשיית כל מה שלאל ידה כדי להשיב את הבנים הביתה, היא בוודאי אינה יכולה להתפנות לעיסוק בלבדי בנושא אנושי מאין כמוהו זה, שאינו סובל דיחוי.

הכישלון הרב-מערכתי, הכל-מערכתי, המתמשך בטיפול בשבויים גורם לתחושה של הפקרה (אני לא אחראי אם מי מהקוראים יטה עצמו, מתוקף דמיונו העשיר ובהשראת הכוח האסוציאטיבי שלו, להניח, שלא רק הפקרה יש כאן אלא הפקרות). השבויים מופקרים בארצות נכר, חלקם בארצות אויב, אחד מהם בארץ ידידותית, עוד אחד בארץ שכרות בינה ובינינו חוזה שלום (שלום!?) וגם משם קצרה ידה הלאומית של מדינת ישראל להושיע את מי שהיא בוודאי מצהירה שהיא אינה חוסכת כל מאמץ לשחרורם ומכל מקום ובכל תנאי מוסיפה להחזיק להם אצבעות.

בין אם אזלת יד, בין אם קוצר יד ובין אם - חלילה - חוסר יד, אין ידה של ישראל מגעת ואין היא משגת להושיע את השבויים הכלואים, חיים או מתים, גם וגם, ממקום שביים.

יש פער מדהים, מקומם ומכעיס, בלתי נסבל כמעט, מזה ומוזר ומביך מזה בין הדיווחים המשמחים על התחמשותה של ישראל בטילים גרעיניים, העשויים להיירות מצוללות הנמצאות ברשותו של חיל הים שלנו - אישוש וביסוס למה שידוע זה מכבר: ישראל היא מעצמה גרעינית לכל דבר ועניין - לבין רפיונה הבולט (על-פי מבחן התוצאה) בטיפולה בנושא השבויים.