שלום לך ירושלים

יש לי סיפור על כיכר החתולות. בשנות החמישים כאשר הייתי עורך חדשות ב"קול ישראל" והתפקיד שלי היה לייבש טקסטים של מאות אלפי מילים שייכנסו לסד של המהדורה בת רבע שעה. מתנו משעמום ומיובֶש. הגיתי רעיון להפיק תוכנית פרפראות של מלל ולחן. אני אכתוב על החדשות הפיקנטיות-אנושיות, ויורם רונן, שוחר מוזיקה ובור סוד בתחום הזה כמו בתחומים אחרים, יצמיד להם לחנים. התוכנית בשם "מה שהיה-היה" הייתה תוכנית ערוכה מחומר מוכן, מלל זמין שנערך ומוזיקה מצויה שנבחרה להתאמה לנושא. פעם עלה בדעתי לעשות הקלטה של "חיי הלילה" בירושלים. קטע מקורי. נטלתי מכשיר הקלטה מסוג "אמפקס", שכן לקיחת מכשיר גדול מסוג "נאגרא" הייתה ניגוד לנוהל שרק טכנאים יכולים לשאת (ובגינם היו גם "עיצומים"), ויצאתי לכיכר החתולות והקלטתי קקופוניה של יללת חתולים מיוחמים. אז (בשנות החמישים) טרם היו במקום פאבים. יורם הצמיד לקולות האלה את הלחן של לרוי אנדרסון "החתול" (אגב מוסיקת הרקע ל"יומן השבוע" ב"קול ישראל" הייתה אף היא של אנדרסון - "מכונת הכתיבה" שאותה בחר יורם כאשר ערך את המשדר ושנים רבות כיכבה כאות פתיחה ונעילה ליומן). לאחר השידור, נקראנו אל הממונים, ואינני זוכר מי הם היו. אילו יורם בחיים ודאי שהוא היה זוכר. נאמר לנו שהתוכנית מיצתה את עצמה ושנחשוב על משהו אחר. עד כדי כך נגענו בחתול הנפש של עיר הקודש.

במאמר שפרסמתי באתר זה לפני ארבע שנים ("ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור - אולי פעם" - האור שנותר מאיר מציאות עגומה) כתבתי בין השאר: "כאשר כתבה נעמי שמר, הגדולה והנערצת, את "ירושלים של זהב", ושולי נתן המלבבת שרה אותו בליווי הגיטרה, ערב מלחמת ששת הימים, לא הייתי ירושלמי. נעמי שמר כתבה ושרה על ירושלים האנושית, החיה והנושמת, ולא זאת האלוהית. יופייה של ירושלים של מטה בא לה לא רק מן הטבע, שכן הרים צחיחים המשקיפים אל מדבר יהודה יש בהם יופי טבעי, אבל לא יופי אורבאני, של אנשים חיים אשר נהנים מן המתת של הנוף, האוויר והמטרופולין כאחת. אולם גם אם נתייחס לבירה כאל איזה צוואר בקבוק, יש דוגמאות בהיסטוריה כיצד מטפלים במצב כזה.

קחו את ברלין. ברלין הייתה מנותקת לחלוטין מן המערב בימי העידן הקומוניסטי. בעלות הברית דאגו באמצעות תנועה אווירית בלתי פוסקת לשמור את הקשר עם ברלין. הטיסות עצמן היו מוזלות. אולם את עיקר המלאכה עשתה גרמניה המערבית. לכל סטודנט שהסכים ללמוד בברלין ניתנה מלגה וכן אפשרות מגורים, הורדו מיסים, נבנו בניינים וניטעו פארקים, וכל זאת כדי שברלין לא תתפורר. כיום היא שוב בירת גרמניה, ואולי המטרופולין המרשים ביותר באירופה. ירושלים שמחוברת למדינת ישראל, והיא עצמה "חוברה לה יחדיו" לאחר מלחמת ששת הימים היא זנוחה, אורבאנית, כלכלית, חברתית, חינוכית, סביבתית ודמוגראפית. הנשירה ממנה לסביבה ולמרכז היא הגדולה ביותר בכל הארץ. על משקל האמירה האמריקנית:
ISRAEL IS A WANDERFUL COUNTRY TO COME FROM - אפשר לומר זאת שבעתיים על ירושלים.

אני לא זקוק לנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה או לממצאים של מכון ירושלים לחקר ישראל (מגדל תצפית מעולה על ירושלים) כדי לאשש את עובדת הנשירה הגדולה מן העיר הזאת. בבית שלנו של חמש עשרה דירות, שנבנה בשנת 1971 והדיירים בו היו זוגות צעירים עם או בלי ילדים קטנים, תשעים אחוזים מקרב הדור השני עזבו את ירושלים (עכשיו בשנת 2009 האחוז מתקרב למאה. צ.ג) וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אנשים יצרניים. גם חוסר דיור אינו הבעיה הקרדינאלית. ירושלים יש לה עניינים אחרים לעסוק בהם מאשר איכות חיים וסביבה, כמו ענייני קודש או ענייני חול פוליטיים. טדי קולק ניסה בעור שיניו לשנות, ובהיעדר תמיכה ממשלתית הקים את קרן ירושלים שעדיין מאירה פינות. מלבדו ואחריו, איש אינו טורח להפוך את ירושלים לעיר חיה, נושמת, לעצמה ובפני עצמה ולא כקהל משקיפים ביציע על לוויות המוניות של אדמו"רים או שיירות שרד של שועי עולם, כאילו למען תכלית זאת הם קיימים וכמובן לשם שמירה על המקומות הקדושים ועצם הנוכחות בירושלים, שכוללת הצבת פילים לבנים כמו הטרמינל האוניברסיטאי על הר הצופים או "בניין הסובלנות" שבדרך. ככה כותב שלמה ארד, אחד משוחרי סביבתה המובהקים של ירושלים: "עיר אינה רק מבצר פוליטי וסמל לאומי, אלא גוף חי ונושם. למרות המיליארדים שהושקעו בה ואולי בגללם כוחות צנטריפוגליים הפועלים בירושלים, משליכים החוצה כל מה שנמצא במרכזה...". את ספרם "ירושלים, ירושלים" (שכתבו בשנת 1972) מסיימים מחבריו דומיניק לאפייר ולארי קולינס: "דבריו של מזמור תהילים אשר לדוד שנכתבו משמו של המלך העברי הגדול שקבע את בעיר את בירתו, עודם נכונים כיום כמו שהיו כאשר הושרו לראשונה:

'שאלו שלום ירושלים
יהיו שלום בחילך, שלווה בארמנותיך'".

שלושים וחמש שנים אחרי שהם כתבו את הספר, אפשר לומר להם: תודה דומיניק ולארי. מצבה של ירושלים לא טוב, בכלל לא. ואשר לשלום ולשלווה, אנו עדיין מאחלים ומייחלים להם.

עם כל זאת אני עוזב את העיר הציורית והמהממת הזאת בצער, בלחץ בפופיק. בגעגוע שכבר נובר בי. בכל זאת הדיבוק הירושלמי אחז, איכשהו, גם בי. וזה טבעי. יש בה בעיר הזאת משהו מדבק, בלתי מוסבר להדיוט כמוני. איזה קעקוע שיישאר לתמיד. אפשר שהייתי נשאר אילמלא אילוצים, לעתים מדרבנים ומפיחי חיים, כמו לגור מתחת לדירתה של בתי הבכורה ענתי בתל אביב, שגם היא ומשפחתה עברו מירושלים לא מכבר. השארתי כאן גם כמה ידידים ב"יד ושם" במסגרת הפונקציונאלית, ועוד כמה עמיתים ששיתפו פעולה עם פנטזיות שלי שחלקן הקטן התגשם. היו לי ידידים מרשות השידור שנפרדו ממני קודם. שמואל אלמוג וחגי פינסקר שהלכו לעולמם, וקומץ חברים שיבל"א שנותר.

שלום לך עיר של אור נגוהות, זוהרת באור לבן, של אוויר צלול כיין משומר, של צבעי זריחה ושקיעה פסטליים, של הרים וגאיות, עגולים ורכים.

ככלות הכל, באתי מן החוף וכמו אותו דג סלמון באגדות הדייגים חוזר אל החוף לסגור מעגל.