מפרשנות מצמצמת לפרשנות תכליתית

עם זאת, דומה כי המעבר מכללי פרשנות נוקשים ("חוק המטיל חבות פלילית או פיסקלית יפורש בצמצום"), לכללי פרשנות סכמתים ורחבים, מפספס איזה ניואנס, אשר קשור במיהות הצדדים. אכן ישנו רציונל לפרש בצמצום חוק אשר מטיל מס כאשר מדובר בנישום הבודד, שהוא עוסק זעיר, פטור, או מורשה - בסדר גודל בינוני. חבות גדולה מדי במס כלפי אדם יחיד, אשר נושא בעול פרנסת משפחתו, תוך שהגדלת חבות במס תפגע באינטרס ההסתמכות שלו (במידה שהמס מוטל רטרואקטיבית) וביכולתו לכלכל את משפחתו, אינה ראויה.

כאשר מדובר ביחיד, אם כן, יש לפרש את החקוק המטיל מס בצמצום.

לא כן בחברות – כאשר היחידים שבהם ממילא מוגנים מאחורי ה"מסך" שלהם, וממילא, חברות ידועות בלהטוטי תכנון המס שלהן. חברות גדולות הן ממילא 'גוף פרטי בעל אופי ציבורי', בעיקר בעידן ההפרטה, וכל הרציונל של 'קידוש הקניין של הפרט' אינו חל לגביהן. הוא הדין באשר לחבות פלילית. תאגיד לא ייפגע מהטלת חבות פלילית עליו וזאת בשל 'תורת האורגנים' אשר קובעת כי תאגיד לא ישב בכלא (פשוט כי אינו יכול), אלא ישלם קנס. שוב, המיסוך בין האנשים החברים בתאגיד לתאגיד יגן עליהם מפני פשיטת רגל כלכלית במידה שקנס יוטל על התאגיד 'שלהם', מה גם שבעוד שמשנה הזהירות אשר החברה הדמוקרטית-ליברלית נוקטת טרם תרשיע אדם בפליליים, משנה זהירות אשר קשור בעבותות בזכות הפרט לכבוד, לחירות ולשם טוב, אינו אמור לחול כאשר עסקינן בתאגיד, שכן לתאגיד אין "כבוד" או "חירות" שיש להגן עליהם (נכון שישנם תאגידים אשר תוספים טרמפ על חוק איסור לשון הרע, ותובעים פרטים אשר מתחו עליהם ביקורת בשם "זכותם לכבוד" אבל זוהי אינה אלא דמגוגיה זולה, אשר מטשטשת בין מוניטין של מותג לבין כבוד של אדם).

מה גם שמרבית העבירות אשר מתייחסות לתאגידים מגינות על ערכים כגון שמירת הסביבה, זכויות העובדים וכדומה. דווקא כוחו הרב של התאגיד (בעידן ההפרטה, אף למעלה מכוחו של השלטון), מחייב הטלת חבויות עליו, ולא שמירת "זכויותיו" בדוחושב אורווליסטי, שכן זכויות, מטבען, אמורות להיות משויכות לבני אדם ולא לתאגידים.

על כן, המעבר מכללי פרשנות נוקשים של פרשנות מצמצמת כל אימת שהדין הוא פלילי או פסקלי, לפרשנות "תכליתית" שהיא פוסט מודרניסטית, מעין 'הכל ולא כלום' שכזה, הינו מעבר מתרסי מדי (קרי מעבר אשר 'חותך' בחדות רבה מדי לצד השני של המתרס), מכללי פרשנות נוקשים לכללי פרשנות אשר מתירים שיקול דעת שיפוטי.

ניתן לראות לאיזה אבסורד יכול להגיע שיקול דעת שיפוטי שכזה, וכאן דומה כי יש להביא דברים בשם אומרם: במאמר של עופר סטבון ב'הארץ' מיום 25.10.06. במאמר, "כבוד האדם" של התאגיד, כותב סטבון את הדברים הבאים:

"כמה ימים לאחר סיום חגיגות הפרישה המתוקשרות של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, התפרסם, בצנעה, פסק דין (בג"צ 4593/03, בנק המזרחי המאוחד נ' ראש הממשלה) השופך אור על השקפתו החברתית-כלכלית.

פסק הדין נסב על עתירתו של בנק המזרחי נגד סעיף בחוק יישום תוכנית ההינתקות, שאסר על בנקים לגבות עמלה בגין פרעון מוקדם של משכנתה על בית מגורים שפונה עקב יישום התוכנית. לטענת הבנק, הסעיף פגע באופן לא-מידתי בזכותו החוקתית לקניין. העתירה נדחתה, בין השאר משום שלנוכח המטרות החברתיות והלאומיות שבבסיס החוק, הפגיעה בזכויות הבנק הייתה מידתית.

אולם פסק דינו של ברק עסק גם בשאלה פרשנית רבת חשיבות: האם ההגדרה "אדם" ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מוגבלת לבן אדם בשר ודם? האם זכויות יסוד חוקתיות כמו חופש הביטוי, הזכות לקניין או לפרטיות נתונות גם לתאגידים?

ברק פסק כי על-פי פרשנותו התכליתית, חוק היסוד חל גם על תאגידים. לטענתו, שלילת ההגנה החוקתית מתאגידים תפגע בסופו של דבר בבני האדם ה"מסתתרים" מאחוריו. מבחינה משפטית פורמלית, ייתכן שאין רבב בפסיקתו של ברק, שממשיכה מסורת משפטית שהחלה בארה"ב בסוף המאה ה-19, של הגנה על זכויותיהם של תאגידים. עם זאת, מבחינה מהותית, זו פסיקה בעייתית.

ראשית, זכויות בעלות מעמד חוקתי נהנות ממעמד משפטי חזק יותר והיכולת לפגוע בהן מועטה יותר. אף שהמשפט החוקתי נועד, לדעת משפטנים רבים, לשמש ככלי להגנתן של קבוצות חלשות באוכלוסיה, הרי שלהחלטת ברק יש משמעויות חלוקתיות ברורות - שכן בהינף יד פרשני היא העניקה זכויות חוקתיות לגופים רבי עוצמה כמו בנקים, חברות ביטוח או חברות תרופות".

הנה אם כן, כאשר דנים ב'פרשנות תכליתית' באופן כללי וסתמי, אפשר להגיע לטקסטים מכוננים מבחינת זכויות הפרט, כפי שמספר פסקי דין של בית המשפט העליון היו, אך אפשר גם להגיע לאבסורדים אורווליסטים שבו זעקתו של התאגיד, הקוזק הנגזל, נשמעת, והוא דוחף מרפקים בחוזקות ובעוצמות שלא נראו כמותן, בתור הממתינים לחסדי המהפכה החוקתית.

חשוב אם לעבור מגישת הפרשנות ה'תכליתית' לגישה פרשנית אשר מתווה פרמטרים ברורים יותר, אשר נהירים לכל: פרמטר מיהות הצדדים יכול להיות פרמטר כזה. למעשה, זהו פרטמר שמופעל בדיני העבודה: לעולם הסכמה של עובד לוותר על שכרו, לדוגמא, תיחשב בטלה וזאת מכוח עיקרון אי השוויון בין הצדדים, ונחיתות כוח המיקוח של העובד. גם את כללי הפרשנות בהרחבה/צמצום של חקיקה פלילית/פסקלית, יש להחיל תוך עירנות למיהות הצדדים.

פסק דינו של השופט אברהמי בעניין 'קורוס' הגיע לתוצאה ראויה, אמנם, אך נעדר את מלוא ההנמקה הנדרשת: יש לחרוג מן הכלל שבסעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 אשר קובע כי דין פלילי יפורש בצמצום, אך ורק כאשר עסקינן בתאגיד, או בגורם בעל כוח והשפעה על מערך זכויותיהם של אחרים. אחרת, יש להיצמד לכללים ברורים (כאשר עסקינן בזכויות הפרט לחירות/קניין) ולא לחרוג, כאשר מדובר בחירות הפרט, ל'פרשנות תכליתית' אשר אינה מותוות בידי שלדה של כללים ברורים, ואשר עלולה ברטוריקה פתלתלה להוביל לפגיעה בזכויות האדם.