גם אם אין ל"הבנות ז'נבה", שגובשו ונוסחו במסמך ישראלי-פלשתיני משותף, כל סיכוי (קלוש וזעום ככל שיהיה) להתממש - אין בה סיכון. גם אם הן נהגתו ונוסחו והופצו ברשות הרבים נגד כל הסיכויים, ראוי ורצוי להניח להן לעשות את הבלתי ייאמן כי ייתכן: לחולל מפנה היסטורי במזרח התיכון רווי הדם והאימה.
אין כל רע בדיבורים. אין כל סכנה - בוודאי לא סכנת נפשות - אפילו בהתפלפלות, בהיתממות או במשחק ב'נדמה לי'. אולי מכל המלל הרך והפייסני, היוסי בייליני, ייווצר תהליך של הידברות מסודרת גם בדרגי-הביצוע הרשמיים של שני הצדדים. ראוי וכדאי לנסות. מה ולמי יש להפסיד? הניחו להולכים בחושך לגרשו ולהאיר את המקום שהוא שורר בו. אל תנודו להם בחמלה. אל תבוזו להם בלעג. החזיקו להם אצבעות.
מסמך "הבנות ז'נבה" אינו חותר תחת שום אושיה. הוא ממלא - טיפין טיפין - חלל. הוא מניע תהליך תקוע. הוא מצית זיק של תקווה באפלה הגמורה השוררת כיום במקומותינו ובמקומותיהם. הוא מחייב אפילו את ראש הממשלה המנומנם שלנו לפתוח חצי עין עצלה ולהביט על המציאות באור אחר מזה, השחור-משחור, שבו הוא רגיל ומקפיד לראותה, אפילו עיניו עצומות בחוזקה.
מסמך ההבנות אינו שלם. רחוק מזה. אבל טיוטתי ולא-גמור ככל שהוא - הוא עשוי להוות בסיס לשיח ציבורי. נקודות שונות ייגרעו ממנו ונקודות אחדות יתווספו לו. שני הצדדים יהפכו בו עוד פעמים רבות. תוך כדי דיבור יתגלעו בוודאי מחלוקות. הדם יתחמם. יהיו גם צעקות ואיומים בפיצוצים. קל זה לא יהיה בכל מקרה.
אבל - אלוהים - היונה יושבת, שקטה עד מאוד, על אדן חלוננו. איזו סיבה יש לנו לגרש אותה? היא לא עושה לנו כל רע. היא לא מהווה איום (היא כן? על מה? על מי?)
גם אם לא יצא דבר מן הנייר המסוגנן שייצרו שני הצדדים בז'נבה השקטה והיפה - עצם קיומו של מסמך ההבנות התקדימי הזה יהווה נקודת-התייחסות. אי אפשר יהיה להתעלם ממנו וממילא גם מתנגדיו הנחרצים ושולליו הגורפים לא יהיו פטורים מההכרח להידרש אליו, אם לא לאישושו - להפרכתו באופן הגיוני, ענייני ומנומק.
טבעי וצפוי היה שממשלת ישראל תתנער ממנו ותבוז לעוסקים בו. צפוי היה גם זעמו הקדוש של הימין הלוחמני. ההתנגדות, אשר בוודאי עוד תתפשט, לא צריכה להיות סיבה לוויתור על המשך העיסוק בסעיפי מסמך ההבנות אלא בהאצתו ובהמרצתו.
חוסר התועלת והתוחלת בהמשך הטרור, אשר אינו מביא אלא לכרייתם של קברים נוספים בבתי העלמין, שלנו ושלהם, ההולכים ומתמלאים בחללי פעולות האיבה לסוגיהן, מחייב מיצוי כל שמץ-סיכוי להפסקת הטרור ו - אכן - לעלייתו של מה שאהוד ברק כינה בשעתו, בשעות הלילה הקטנות שבהן הוא חגג את נצחונו בבחירות "שחר של יום חדש".
אם תיחסך ולו גם טיפת דם-חינם אחת באזור הרווי דמים כמים לים מכסים - לא לשווא, לא לריק ולא לחינם הייתה התכנסותם של אנשים שלא נכנעו לייאושם ולא איבדו את תקוותם וניסו וניסחו סיכוי חדש לשני עמים מוכים-למוות.
צריך, אפשר וכדאי לתת צ'אנס לסיכוי.
