למה צריך פסח שני?

פסח שני הוא חג שמעורר תמיהות, מה פתאום שלחג יהיה מועד ב'? אדם שלא תקע בשופר או פיספס נטילת לולב לא מקבל הזדמנות שנייה לתקן את החוסר, אז למה פסח הוא יוצא דופן?

רק הבהרה. כאשר מדברים על פסח שני, לא מתכוונים לחג השני של הפסח, ההוא שבסוף חול המועד, יום לפני המימונה, שמוכר בצבא גם בכינויו פסח ב'. מדובר בחג שנחוג חודש לאחר ליל הסדר, ביום י"ד באייר.

כדי לעמוד על אופיו של החג צריך לבחון כיצד מתארת אותו התורה, בפסוקים של ספר במדבר ט, א-יד.

מיד אחרי תיאור הקמת המשכן, בתחילת ספר במדבר, מובא ציוויו של הקב"ה לבני ישראל לעשות הפסח. ומדוע בעצם? מה היה רע בציווי שצוו במצרים?

אלא ששם הציווי הוא רק כאשר תגיעו לארץ ישראל, "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (שמות פרק יב, כה), אלא שקרה פנצ'ר בדרך. המסלול היה אמור להיות, מתן תורה וישר משם לארץ ישראל, את הפסח הבא היו אמורים בני ישראל לחוג בארץ ישראל. אלא שהם חטאו בעגל, ועד יום כיפור משה עולה להר סיני לבקש מחילה. ברדתו מההר במוצאי יום כיפור מתחילים לבנות את המשכן, שנחנך בר"ח ניסן, עם קורבנות 12 הנשיאים, מה שמסביר את מקומה של הפרשה הזו בפרשת בהעלותך. אם כן, יש צורך לצוות על "יציאת מצרים" מחדש ולחוג את חג הפסח אפילו במדבר, כדי שעם ישראל ידע יחווה את חג הפסח גם במדבר, עוד לפני הכניסה לארץ.

אלא שאז באים קבוצה של אנשים עם טענה כלפי משה רבינו: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט,ז-ח).

אנשים אלו טמאים למת, הם אינם רשאים לאכול מבשר קרבנות, ובכללם קורבן פסח. מבחינתם אי עשיית הפסח היא טרגדיה: למה נגרע מעם ישראל?! אנחנו מרגישים שמוציאים אותנו (=גורעים אותנו) מעם ישראל!

אותם אנשים טענו, אנחנו אנשים דתיים, קיבלנו תורה במעמד הר סיני. אבל אנחנו מנועים מלהקריב את קורבן פסח, הסימן לשייכות לעם ישראל, על הקרבן נאמר "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּו" (שמות פרק יב,מג) הוא שייך רק לעם ישראל. קורבן פסח היא מצוות עשה, שבמשותף לברית המילה הן היחידות שהעובר עליהן (מי שלא מקיימן) חייב כרת, הוא מוציא את עצמו מתוך העם היהודי. אם אנחנו לא מקריבים את קורבן הפסח, אנו מרגישים גרועים, גרעו אותנו ממצבת האנשים המשתייכים לעם ישראל.

יתר על כן. אם כיום אנו אמורים לחוות מחדש את יציאת מצרים, דרך קורבן הפסח, הרי שבעוד 50 יום נתבקש לחוות את מתן תורה. כל בני ישראל יחוו לאומיות שבעקבותיה באה קבלת המצוות במתן תורה בחג השבועות. אולם אנו שלא חווינו את יציאת מצרים, נגיע לחג השבועות למצוות בלי לאומיות.

אותם אנשים באים וקובלים בפני משה ואהרון, להיות אנשים דתיים שאין להם לאומיות ישראלית, זו סכנה חמורה. דת בלי לאום זו בעצם הנצרות. הנוצרים ביטלו את מושג הלאום, כל אחד יכול להיות "עם ישראל", הכל לפי התנהגותו. ישראל זו לא שייכות משפחתית אלא השתייכות התנהגותית. מהדעה הזו חששו אותם אנשים. אם אמרו, "אנו חייבים להשתייך ללאומיות הישראלית" ובשל כך הם פונים למשה, שיראה מה לעשות בסוגיה שלהם, והם רוצים פתרון עוד לפני חג מתן תורה.

משה מעביר את טענתם לקב"ה, שמצווה על חג חדש. פסח מועד ב', חודש אחרי חג הפסח המקורי. חג לאותם אנשים שהיו מנועים מלחוג את הפסח במועדו ועדיין רוצים להשתייך ללאומיות הישראלית, להיות גם אנשים בעלי הדת היהודית וגם בעלי הזהות הישראלית.

ראוי לציין, כי מצוות פסח שני היא בעצם מצוות עשה מתוך תרי"ג המצוות. הרי שגם לולא סיפור פסח במדבר, והטמאים זה היה נכלל בשולחן ערוך. אז למה זה נבקע בצורה זו? עוד ראוי לציון, כי חג זה נקבע דווקא בחודש אייר. בעוד גאולת ניסן מכת בכורות וקריעת ים סוף נעשו על-ידי הקב"ה ללא שום פעולה מצד עם ישראל. הרי שבחודש אייר, זהו החודש בו על-ידי מעשיהם של עם ישראל מתרחשים אירועים שמקדמים את הגאולה. לכן ברור מדוע מצווה שכל כולה באה לציין את הייחודיות שבלאומיות היהודית, שיהדות זה אומה ולא דת, סיבבה ההשגחה העליונה כך, שמצוות פסח שני, נוסדה מכוח דרישתם של בני ישראל להשתייך ללאומיות הישראלית, והיא משמשת מודל לדורות שגם בהמשך מהלך ההיסטוריה, זכינו שבשנים האחרונות הצטרפו עוד שני חגים של גאולה, יום העצמאות ויום ירושלים, שגם בהם פעל עם ישראל כדי שהגאולה תופיע. זוהי אולי סגירת מעגל בין אותם אנשים בדור המדבר שלא רצו להיות מנותקים מעם ישראל לבין אנשי דורנו, שפעלו ופועלים כדי לבצר ולקדם את עם ישראל עד ליום בו יהיה ה' אחד ושמו אחד.