יום הזיכרון - מה ראוי שנזכור בו?

בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל גזרתי על עצמי מרחק והדרה מן השיח הציבורי לסוגיו. נעתרתי לצפירה, יצאתי לגינת ביתי והבטתי בפרחים. יום הזיכרון עצמו היה עבורי יום עבודה רגיל. בדקה שבה הזדעקה צפירה, העליתי לנגד עיניי את דיוקנו של תלמידי דוד בוגלר ז"ל, שנהרג במלחמת יום כיפור.

זר נעשה לי היום הזה, ומשנה לשנה גוברת הזרות. זר לי המיחזור הממלכתי, האידיאולוגי, החינוכי והתעמולתי - בזכר הנופלים. זרה לי ההתרפקות הלאומית המאורגנת והשיגרה המילולית על אובדן הבנים והאבות, כאילו היה זה צו הגורל או גזירה משמים. כאילו חייהם ומותם לא היו בידינו, וכאילו קורבנם היה באמת הכרח לא יגונה.

האם תלמידי שנהרג במלחמת יום כיפור, כמו רבים מחבריו, נהרג "על הגנת המולדת", או שמא שילם בחייו על עליבותם של מדינאים?

אך אילו היה היום הזה, היום שבו זוכרים את המתים, זמן ומועד לספירה לאחור! יום שבו היינו בודקים מחדש על מה ולמה נפל הנופל בנופלו, והאם אפשר היה אחרת, ואלה מן המלחמות היו מלחמות מיותרות! ייתכן שברגעי אמת אלה היינו מגיעים למסקנה שאף מלחמה שניהלה ישראל לא הייתה הכרח היסטורי, והיא באה לרוב ממקום של מחדל מדיני. המועקה רבה במיוחד כשאתה ניצב מול המחיר שנתבע ממשפחות שנחרב עולמן. ייתכן שהיינו מגלים לעצמנו שאנחנו בכלל נלחמים מלחמה אחרת. מלחמה שהחמצנו אותה, ושהיינו בה חסרי אונים. מלחמה כנגד מחנות ההשמדה, שמעל שמיהן אנחנו מטיסים היום מטוסי קרב, באיחור מה.

אילו לא היינו חומדי כוח, כזה שהשתוקקנו לו כל-כך בעת הצרה הגדולה ההיא ושלא היה בידינו, ואילו היינו נפטרים מהשבועה הסוגסטיבית כי לא תהיה כזו פעם שנייה, אילו לא השתקנו ושיתקנו את המנהיגים המתונים שהיו בתוכנו, אילו היטבנו להתגונן ממארת הלאומנות מבלי לוותר על חיוניותה היצירתית של הלאומיות - אפשר שקורבנות החינם והעקידות המרובות לא היו נדרשים. אפשר שהציווי הקטגורי היה "אל תשלח ידך אל הנער".

זה לא קרה. 24,293 חללי צה"ל והרוגי פעולות איבה שילמו מחיר ללא נשוא. ומי יהיה הנופל הבא? האם כבר נחתם ונגזר דינו? האם ניתן לערער על גזר הדין? האם שוב נחוש ונשלוף מאינוונטר התגובות ונמלמל כי האיש המת היה "מורעל על הצבא", ו"שהיה הטוב שבבנים" ו"ראשון בכל, תמיד ראשון" - תגובות המעידות אולי יותר מכל על הצורך להתגונן מפני רגשות אשם, על שלא עשינו הכל לדחות את הקץ?

אילו היינו זוכרים ביום הזה את מה שראוי היה לזכור... לזכור שהם היו כאחד האדם. אהבו וצחקו, בכו והתעצבו, ולכל אחד מהם היה שם. מלחמות ברירה, מלחמות כיבוש, מלחמות פוליטיות - אינן יכולות להצדיק את לקיחתם ממשפחתם. אפשר שנגלה בתדהמה כי גם מלחמת תש"ח וגם מלחמת יום כיפור הן תולדה של עיוורון היסטורי. צרות אופק כזו אנו מייחסים לראש הממשלה של מלחמת יום כיפור, אך חוסכים זאת מראש הממשלה של מלחמת תש"ח. בתואנה של מלחמת מגן, מוצדקת יותר או פחות, נמחקו 600 כפרים, נעקרו אלפי תושבים, ונכבשו שטחים מעבר לגבולות החלוקה. האם המלחמה הזו לא הייתה בסופו של דבר הזדמנות-פז לממש תוכניות מגירה חסויות?

ביום הזה היינו צריכים לשנות את הרגלנו. הרי המתים מונחים למרגלותינו. כיצד נכבד את זכרם? האם בכך שנוסיף לרשימה עוד שמות כהנה וכהנה? ביום הזה היינו צריכים למתוח קו מפריד. עד כאן, מכאן זה יהיה אחרת. ביום הזה אולי ייכתב גם השיר האחר: הנה מוטלות גופותינו וגופות אויבינו, שורה ארוכה ארוכה...

אינני יודע כמה לוחמים פלשתינים מתים וכמה הרוגי פעולות איבה הם מונים. אולי גם 24,293, סביר כי הרבה יותר. וביום שבו יניח ראש ממשלה בישראל זר על קברו של החייל הפלשתיני האלמוני, וראש ממשלה פלשתיני יניח זר על קברו של החייל הישראלי האלמוני - נדע כי יכולנו לפולחן המוות, וקבענו כי לא תהיי למוות ממשלה.

יום זיכרון המביט אל פרק הזמן המקולל שחלף לבלי שוב - הוא יום הזיכרון שאני בוחר בו. המתים לא ישובו גם אז, ורק אנחנו אליהם נלך, שבעי חיים, זכורי-תודה על כי ידענו להיות דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה - מקסמו האפל של הכוח.