הרעיון הבשיל עוד לפני מחצית השנה במוחו הקודח של יואל פלדמן, לשעבר מנהלן הפקולטה לביוכימיה שבמכון ויצמן: לזמן למפגש רעים נוסטלגי את רעיו, יוצאי פלוגת הקשר במילואים של חטיבה 11, חטיבת השריון הממוכנת, שהשתתפו במלחמות ישראל - ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים.
בתחילת השבוע קרם, סוף סוף, הרעיון עור וגידים. עבודת בילוש ואיסוף שלא הייתה מביישת שום איש שב"כ או "מוסד", הביאה לאיתור כתובותיהם העכשוויות של עשרות יוצאי היחידה, שעוד נותרו בחיים. חמישים מהם התייצבו, כאיש אחד, למפגש הנוסטלגי הזה באתר ההנצחה של חיל הקשר ביהוד. המשותף לרובם המכריע: גילם המתקדם, שנע בין 70 ל-80. אבל, כדי להמתיק את הגלולה, הוזמנו למפגש גם הצעיר שבחבורה, אל"מ (מיל.) דודי גבע, לשעבר מפקד בית-הספר לקשר, בה"ד 7 שבצריפין; והיה, כמובן, גם זקן השבט, המ"פ לשעבר ישראל קראוס וגם המ"פ שלי, ד"ר אבי באומן, כיום פסיכולוג קליני ובעל מוניטין באוניברסיטה העברית בירושלים. לא נעדרו מן המפגש הקוון הראשי המיתולוגי, אליהו קפרא, שלא שכח להביא עימו את מקל הנדודים שלו. מן הדמויות הבולטות האחרות שנטלו חלק במפגש היו גם גדעון חסדאי, מנהלו המיתולוגי של מפעל "פקר פלדה", ויהושע ארליך, ממייסדיו של מפעל ההייטק "אמדוקס" עטור התהילה.
יוני הקשר
על אף השיבה שכבר זרקה בשערות רובנו, נותרו החבר'ה בעלומיהם הרוחניים ולא איבדו כהוא זה את צלילותם. הזקנים שבחבורה העלו נשכחות מראשית ימי הקשר הצבאי וסיפרו על יחידת היונאים המיתולוגית, בפיקודו של חנן, שהתוותה את הדרך לתקשורת הצבאית. יחידת האם של היונאים הוצבה אז בבסיס האם שבבית הספר לקשר בצריפין. אנשיה היו אמונים על גידול יונים ואילופן, כדי שישמשו צינור-קשר לאנשי המודיעין שבארצות אויב. בתום אימונן והכשרתן, הופרחו היונים לשמיים, כשלרגליהן מוצמד צופן עם הנחיות, שאמור היה להגיע אל אנשינו. כותב שורות אלה, שהתגייס לצה"ל בשלהי שנות החמישים, ניצב הלום אל מול שובך כזה, שעוד נותר בבה"ד 7 לפליטה וכאנדרטת-זיכרון לימים נוסטלגיים שחלפו ושאינם עוד, בוודאי שלא בימינו, ימי תקשורת הלוויינים.
כבוגרי קורס האלחוט של החיל, השתלמנו אז בשידורי אותות שפת המורס, שחלפה אף היא מן העולם, לא לפני ששימשה את תח"ל (תחנות חוץ לארץ) של משרד החוץ בשידורי הצופן לשגרירויות שמעבר לים. היה לנו אפילו המנון מורסיסטי: "לא שמים עליך - - ...", והמבין יבין, כשאת התורה כולה שינן לנו יוסי שבו, אזרח עובד צה"ל והמומחה מספר אחת של שידור הסתר.
התעלולים
לא נעדרו מן המפגש סיפורי התעלולים של האלחוטנים, שבין היתר התחזו במערכות ישראל לתחנות שידור ערביות, כדי לבלבל את האויב ולשבש את פעילותו השוטפת. "צ'רלי הון ויליאם, כיף תסמעוני, חאוול" - הייתה סיסמת ההתחזות, ובלשון אנוש, כנוהל-קשר קבוע: "תחנות צ'רלי כאן ויליאם, איך אני נשמע, עבור".
החבר'ה נזכרו בנוסטלגיה איך במלחמת יום הכיפורים, רעבים ללחם, שחטו פרה שנקלעה אי-שם למרחבי סיני ושהצילה אותם כמו שיח הרותם של יונה הנביא. אחד מהחבר'ה שהשתלם בווטרנריה, לא התעצל, הפשיל שרוולים והתנדב למשימה הקדושה. בנוסח "הישרדות" של היום חלקו כולם מנת-בשר נדיבה כדי להשביע לזמן מה את רעבונם.
והיו הזיכרונות המרים על החבילות ששלחו אלינו המשפחות לבסיס האם שבחצור הדרומית, ושמעולם לא הגיעו ליעדן; מן הסתם מישהו אחר חגג עליהן, או שפשוט נותקו משרשרת האספקה השוטפת על-ידי הארמיה המצרית.
ואגב ארמיה: אני נושא עמי, עד עצם היום הזה, את הטראומה שלי מאותה מלחמה ארורה. היה זה כשהטלתי את מימי בשדה פתוח בבסיס המאולתר שלנו בבלוזה. אותה שעה ממש חג מעל ראשי מטוס קרב מצרי, כשאני מצליח להבחין, לחרדתי, בפניו של הטייס שנשקפו ממנו היטב. ככל הנראה הוא שקל אם כדאי לו לבזבז עלי את הפצצה, אבל למזלי החליט, בסופו של דבר, שכדאי לו יותר להטיל אותה על מיכל דלק שעמד לא הרחק משם, וכך ניצלו, בעצם, חיי...
