נתניהו, נאמן, שוקן

מינוי ד"ר יעקב נאמן לכהונת שר המשפטים בממשלתו השניה של נתניהו, הוצג במערכת הפוליטית ובתקשורת כמינוי מטעם יושב-ראש ישראל ביתנו, השר אביגדור ליברמן. נאמן נכנס לממשלה על-חשבון התפקידים שהוקצו למפלגת הליכוד, אך לכל ברור כי מינויו האישי נדרש על-ידי ליברמן, המסובך בעצמו בחקירה פלילית חמורה.

הרעיון שעמד על הפרק מצד אלה שתמכו במינוי: נאמן, שנבעט ב-1996 מכהונת שר המשפטים בגלל חקירה פלילית שנאלץ היועמ"ש מיכאל בן-יאיר לפתוח נגדו – בסופה הוגש נגד נאמן כתב אישום שממנו זוכה – הוא האיש המתאים לעשות סדר במערכת המשפטית.

נאמן הוצג כתואם-משופר של פרופ' דניאל פרידמן, וכמי שמינויו יבטיח את המשך הרפורמות בהן החל פרידמן, ובעיקרן: הגבלת בית המשפט העליון; וכן, יישום רעיונות מהפכניים אותם השמיע נאמן עצמו בקדנציה-הקצרה ההיא בממשלתו הראשונה של נתניהו.

אלא שכמיהות לב לחוד ועובדות לחוד. כבר עתה, עוד בטרם חלפו 100 ימי חסד, ניתן להיווכח כי האיש שהוצג כזאב-לוחם מתנהג כפודל נחמד:

• נאמן פתח את כהונתו בביקור-עבודה בלשכתה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, במקום לזמנה אליו כמי שעומד בראש המערכת המשפטית;

• נאמן נעתר ולמעשה נכנע לדרישת ביניש למנות רשימה של שופטים לנשיאי בתי משפט, ובהם כמה ממקורביה הבולטים. בראשם בולטת השופטת זיוה הרמן-הדסי, שמונתה לכהונת נשיאת בית המשפט השלום בתל אביב;

• נאמן וביניש סיכמו: הם יבקרו יחד בבתי המשפט וישמעו מהשופטים את טענותיהם. מיותר כמעט לציין: ביקורים דביקים ומשותפים עלולים לסרס, ומראש, השמעת ביקורת נגד צמרת המערכת השיפוטית ובראשם נגד הנשיאה ביניש. בפגישות משותפות כאלה לא יעזו שופטים להביע ביקורת על הבחישות המכוערות של ביניש, על התערבות בלתי לגיטימית בשיפוט, או על הצנחת מקורבים לתפקידי מפתח.

צריך ונכון לומר כבר עכשיו: נאמן מודל 2009 אינו נאמן של 1996. אז הוא היה נכון לנהל מאבקים ולסכן עצמו כדי להביא לשינויים גדולים באופן התנהלותה של המערכת המשפטית והשיפוטית. כיום הוא מעדיף לשתף פעולה עם ביניש ולהימנע מעימותים. משמעות הדבר: מהפיכה אמיתית שתביא לשינויים גדולים, לא תבוצע. האזרח ימשיך לסבול מעינוי דין. ביניש ומקורביה ימשיכו לחגוג על-חשבון הציבור.

פרשת דנקנר-חזקיהו הציפה בימים אלה בכלי תקשורת נוספים את העימות האמיתי המתנהל מתחת לפני השטח בין קבוצת שוקן לבין ראשי בנק הפועלים. על-כך עמדנו בהרחבה. הצבענו על שיתוף הפעולה הפסול המסתמן בין המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, לבין בכירים בקבוצת שוקן; ומנגד, הצבענו על ניגוד האינטרסים של שוקן, להם לא ניתן גילוי נאות.

השבוע יצאו משתיקתם שני ראשי מערכות אלה: יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר, מזה; ויו"ר קבוצת שוקן עמוס שוקן, מזה. מדברי אלה וממידע נוסף שהובא לידיעתי ניתן "לשים אצבע" על שני מוקדים עסקיים המחדדים את הסכסוך בין הצדדים:

• התניות עסקיות - קבוצת הארץ נקלעה לקשיים. היא אינה עומדת בהתניות העסקיות שנקבעו בהסכמים מפורטים בינה לבין בנק הפועלים, שהוא אחד הבנקאים של הקבוצה. חובה של הקבוצה לבנק הפועלים לבדו עומד על כ-60 מיליון ש"ח. ככל הידוע לי, הנהלת בנק הפועלים נמנעת מהפעלת לחץ על קבוצת שוקן בדרישה שתעמוד בהתניות העסקיות, שמא יטען כי ראשי הבנק נוקמים בקבוצה מחמת אופן טיפולו של עיתון דה-מארקר בראשי בנק הפועלים;

• חרם מודעות – בראיון לרשת ב' גילה עמוס שוקן כי בנק הפועלים מחרים את קבוצת שוקן כבר כמה חודשים. שוקן קושר בין זאת לעמדה הניצית מצד דה-מארקר הנלחמת בעד סילוקם של דני דנקנר וציון קינן מבנק הפועלים. יאמר כאן: גם אם אין קשר בין הדברים, הרי שחרם פרסומי מכל סוג מצד בנק הפועלים אינו לגיטימי. קבוצת שוקן הייתה ועודה השלישית בגודלה בתחום של עיתונות כתובה. פרסום בעיתוני הקבוצה אמור לשרת את לקוחות בנק הפועלים ואת הציבור הרחב, גם אם פועל העיתון תוך ניגוד עניינים פסול ובלתי לגיטימי; וגם אם מפרסם העיתון ידיעות וכתבות באופן מגמתי וחד-צדדי.