פרשת חזקיהו-דנקנר תופסת את אמצעי התקשורת במצב בעייתי, דבר שמקרין, ולא לחיוב, על אופן הסיקור העיתונאי. לא במקרה יתקשה משקיע/לקוח סביר המחזיק כספו בבנק הפועלים, לקבל מהעיתונות מידע מדויק, בזמן אמת.
כמה מכלי התקשורת המרכזיים בישראל, ובראשם קבוצת שוקן (TheMarker) וקבוצת מעריב, קשורים/תלויים בבנק הגדול במדינה - מי מרצון ומי מכורח הנסיבות. גורם שלישי, קבוצת פישמן (המחזיקה חלק ממניות ידיעות אחרונות ומלוא השליטה בגלובס), תלויה בעסקיה הענפים בבנק זה. מצבו של אליעזר פישמן אינו מעודד, אם לנקוט בלשון המעטה. אפילו הבנקים, ובהם בנק הפועלים, אינם יכולים עוד להבטיח שיצלח בשלום את המשבר הכלכלי-הפיננסי הנוכחי.
מיפוי קצר של מאזן האינטרסים מתבקש אפוא, בנקודה זו. נתמקד להלן בשתיים מהקבוצות הגדולות והדומיננטיות בפרשת חזקיהו-דנקנר.
בנק הפועלים מחזיק בפועל ב-27% ממניות מעריב, שהתקבלו מידי איש העסקים ולדימיר גוסינסקי כנגד מחיקת חוב. כמו-כן העמיד הבנק הלוואות נוספות לקבוצה, וחייב את בעלי השליטה, משפחת נמרודי, ליישם תוכנית הבראה מקפת. וזו אכן מבוצעת תוך הקזת דם רב, ומתן דריסת רגל משמעותית לבנק הפועלים במהלכיה העסקיים של קבוצת מעריב.
המניות שהתקבלו מגוסינסקי מוחזקות בידי שני נאמנים: עורכי הדין רם כספי ופיני רובין. שני אלה מככבים בפרשת חזקיהו-דנקנר: רובין, כבא-כוחה של שרי אריסון; וכספי, כבא-כוחו של בנק הפועלים.
בשורה התחתונה: חילוץ גוסינסקי ממעריב פתח אופקים חדשים בפני קבוצה זו. ניכר שיפור במצבו של העיתון ועתה אין מרחפת עליו סכנה קיומית קרובה. מאידך-גיסא, מושתק מעריב מכיסוי עיתונאי חופשי ואמיתי לבירור האמת בפרשת חזקיהו-דנקנר. התוצאה היא: כיסוי מינורי. לא לבלוע, לא להקיא. לא בשר, לא חלב.
קבוצה זו, העומדת בראש החץ-העיתונאי נגד בנק הפועלים ואנשיו, חייבת לבנק הפועלים לפחות 15 מיליון דולר. בתקופה האחרונה, ועל-אף הכנסת המשקיע הגרמני, היא מתקשה לעמוד בהחזרי הלוואות. המצב הכלכלי הקשה בישראל ובעולם כולו, מחמיר עוד יותר את מצבה ומסכן את עתידה. ניסיונות שנעשו באחרונה לקבלת אשראי נוסף מבנק הפועלים, נדחו. על-רקע זאת, ובמגמה לממן פרעון הלוואות שהגיעו לפרקן, נעשה ניסיון מצד שוקן למכור את חלקה של הקבוצה באתר האינטרנט וואלה!. עד עתה ללא הצלחה. יו"ר הקבוצה, עמוס שוקן, אישר לפחות בהזדמנות אחת את כוונתו למכור את חלק הקבוצה בוואלה!.
מעניין לציין, כי שני האישים המותקפים עתה על-ידי דה-מארקר - היושב-ראש דני דנקנר והמנכ"ל המיועד ציון קינן, הם אלה שדחו עוד קודם לכן וגם בתקופה האחרונה את פניות שוקן לקבלת אשראי נוסף ו/או למחזר הלוואות. המידע הזה מסתובב אצל כמה משרדי עורכי דין, רואי חשבון, וגם בבנק ישראל מודעים לכך. הרגישות גבוהה, ולכן מדברים בנושא רק בחדרי חדרים.
במערכת הבנקאית יש הקושרים זה לזה, וטוענים: ההסתערות, שנעשית באופן שכשלי חזקיהו מוצנעים ואלה של המנכ"ל הפורש צבי זיו אינם מטופלים כדבעי; ומנגד - הצגה מועצמת של טיעוני חזקיהו כלפי דנקנר, וכל זאת תוך חבירה מצד דה-מארקר לחזקיהו, עלולים להביא לאווירה קשה עוד יותר שתגרום להחלשת שרי אריסון ואילוצה להדיח את דנקנר-קינן מתפקידיהם בבנק הפועלים. המנהלים החדשים יהיו, מן הסתם, יותר נחמדים כלפי קבוצת שוקן.
יודגש כאן: אין בדברים האמורים כדי להצביע על כוונת זדון מצד קבוצת שוקן, אלא להצביע על ניגוד עניינים מובנה פשוט וברור שבו נגועה קבוצה זו. טוב הייתה עושה קבוצת שוקן אם הייתה מגלה לציבור הקוראים פרטים בדבר תלותה העסקית בבנק הפועלים ומנהליו, ועושה במקביל את הדרוש לחשיפת כל המידע השערורייתי מצד שני הצדדים בפרשה. יודגש עוד: אין בניגוד עניינים מובנה שכזה כדי לשלול מעיתונאים בקבוצת שוקן את הזכות/החובה לחשוף מידע בעייתי בבנק הפועלים, אך זאת בתנאי שהתמונה האמיתית תוצג כדבעי בפני הקורא.
דחב"ש שותף לסודות הכמוסים
כפי שחשפנו כאן, בנק ישראל בכלל וחזקיהו בפרט, ממשיכים להשתמש ביועץ התקשורת זמיר דחב"ש כמדברר הבלעדי מטעם בנק ישראל של תיק בנק הפועלים. מדובר ביועץ פרטי, ועצם השימוש שנעשה בו, והעברת וחשיפת מידע בנקאי בפניו, מעוררים שאלות קשות. השימוש נעשה תוך חריגה מחוק הבנקאות, המחייב חיסיון בנקאי ברמה הגבוהה ביותר.
גם הקשר האישי הקיים בין דחב"ש לבין בכירים בקבוצת שוקן, מעורר שאלות קשות, ובראשן: מדוע לא יפקח נגיד בנק ישראל את עיניו, ויפסיק, ולאלתר, את הקשר הטומן בחובו ניגוד עניינים המסכן, בראש וראשונה, את שמו הטוב של בנק ישראל.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
