תענוגות העברית: מתקפת התוכים הירוקים

הבעיה מתחילה כאשר מספר תרגומי השאילה הולך וגדל במהירות רבה מדי, וכאשר כלי עזר צדדי זה הופך לכלי מרכזי בעיצוב הדיבור ודוחק את רגלי בית היוצר הלשוני הטבעי: ההתפתחות הפנימית. דרכי ההבעה האורגניות של הלשון המוצפת נדחקות הצידה, והדובר הילידי מתחיל להתבטא בלשון שהיא לכאורה עדיין שפת אימו, אך כבר חסרה את העיקר – את הנשמה של אימו. בהשפעת תרגום השאילה הפולשני, מרחיבות מילים עבריות מסוימות את השדה הסמנטי שלהן במהירות לא טבעית, אפילו פראית, ומתנהגות כמו אותם תוכים ירוקים מדרום אמריקה, המציפים את הגן הבוטני בירושלים ומגרשים ממנו את הפשושים ואת החוחיות.

המילה העברית המקראית "זה", למשל, הפכה בהשפעת האנגלית לבריון שכונתי גס. דוגמאות: "היה זה פרס שהמציא את הסיסמה 'מזרח תיכון חדש'", במקום להגיד בעברית פשוטה: "פרס הוא שהמציא...". אומרים גם: "זה לא עושה שכל", "זה לא מחזיק מים" (או "זה לא תופס מים"), "תראה איך זה מרגיש לך, ואחר כך תחליט אם לקנות את זה", "יש לו את זה", "זה עושה את כל ההבדל". הביטויים מן הטיפוס הזה נבנים באנגלית בעזרת כינוי הגוף it, דוגמת: It isn't done – אך בתרגום השאילה משתמשים במילה "זה" – כינוי רומז למין זכר בלבד, המתרגם חלקית את המילה האנגלית ,this אך לא את המילה it. הבעיה נוצרת בחלקה בגלל היעדר כינוי גוף המקביל במדויק ל-it.

השימוש המוגזם ב"זה", כנושא בכל המשפטים הנזכרים, צורם את האוזן הרגישה למוזיקה של העברית, אך בעיני הפיליסטרים בתקשורת, בפוליטיקה ובשאר מגזריהם – הוא רצוי ואפילו נחשב.

ומאחר שאותם פיליסטרים הם הקובעים את נימת השיח הציבורי, הם מציפים אותנו בתרגומי שאילה תוך ניפוח החזה והפגנת חשיבות עצמית בולטת.

הנה עוד כמה דוגמאות לתרגומי שאילה מן הזמן האחרון: "פעם הוא היה גדול אבל הוא איבד את זה"; "אני מאבד אותך, תגיד עוד פעם מה שאמרת"; "אהיה שם בשבילך"; "אתה לא רוצה לדעת את הדברים האלה"; "הוא בחר להתעלם מכל האזהרות"; "בסופו של יום"; "גורר את רגליו"; "סוחבת רגליים" ("מדינת ישראל סוחבת רגליים כבר שלושים שנה" – אמר ח"כ בכיר מן האופוזיציה בראיון רדיו בתאריך 26.3.09); "גשר אחד רחוק מדי" ("חיזבללה לא הלך גשר אחד רחוק מדי?" – אמר שדרן צמרת ביומן הבוקר בקול ישראל בתאריך 11.4.09); "יש ביניהם הרבה דם רע אבל הם חייבים לדבר אחד עם השני"; "היום שאחרי"; "כתף קרה"; "על הקצה"; "אני לא בטוח מה לעשות איתו"; "חייבים להכיל את הכישלון הזה ולהמשיך הלאה"; "לחשוב מחוץ לקופסה"; "מוקדם יותר הערב"; "בתקציב ידונו מאוחר יותר היום".

ובאשר לפועל העברי "לקחת" – נראה כיצד שינו תרגומי השאילה את השדה הסמנטי שלו: בהשפעת האנגלית אנו שומעים כל העת צירופי לשון כמו: "אני לוקח התחייבות", "מגיע הרגע שבו הוא חייב לקחת החלטה" (פוליטיקה), "האלוף האולימפי לוקח עכשיו את ההובלה" (אתלטיקה), "ליונל מסי הוא שייקח כנראה את הבעיטה" (כדורגל), "שאראס לוקח זריקה לשלוש" (כדורסל), "אני לוקח אוטובוס ולכן ייקח לי זמן להגיע", "לא נורא, קח את הזמן". כל הצירופים הלשוניים הללו הם אנגלית מחופשת לעברית – לשון טפילית, המטפסת על ביטויים עבריים קיימים, פשוטים ובריאים, וחונקת אותם.

כאשר כולם סביבך משתמשים כל הזמן בתרגומי שאילה, ואתה מתפקד, למשל, כמגיש של תוכנית חדשות, אתה מתחיל לחוש אי-נוחות כשאתה שומע את עצמך אומר בפשטות "אני מתחייב", "האלוף האולימפי עבר עכשיו לראש הטור", "מגיע הרגע שבו הוא חייב להחליט", "ליונל מסי הוא שניגש כנראה לבעוט", "שאראס זורק לשלוש", "אני נוסע באוטובוס ולכן אתעכב", "לא נורא, אל תמהר". בעיני דוברי העברית המאונגלזת נשמעים הצירופים העבריים הרגילים הללו מרובעים במקצת, והם מגדירים אותם "עברית בטעם של פעם" – כינוי שהוא גם מחמיא וגם פוסל וכאילו אומר: יפה דיברת, אך זה מתאים לעליית הגג.

הקונפורמיזם, אותו כוח חברתי רב-עוצמה, דוחף אפוא גם את מי שאינם רוצים בכך אל העברית המאונגלזת, והשדות הסמנטיים האורגניים של הפועל העברי "לקחת" הופכים לשדות בור. האחרונים שעדיין השתמשו במטבעות לשון כמו "לקח חבל ב...", "לקח דברים עם...", "לקח את לבו של...", "לקח לו עוז", "לקח תורה מפי...", ו"יקחהו אופל" – היו מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, בורלא, עגנון וש. בן-ציון. וגם שלום חנוך זכור לטוב על שכתב את "קח לך אישה ובנה לה בית" (מילים ולחן), שאותו שומעים בדרך כלל מפי אריק אינשטיין.

תודה, חברים.