מציאות או הזיות?

הקושי להאמין נובע מרפלקס "שבירת הכלים" של הרשות הפלשתינית. פרופ' אלן דרשוביץ בספרו "ישראל - כתב הגנה" (הוצאת מטר, 2004) מסביר את אי-האמון של הישראלים בשלום ישראלי-פלשתיני: אם כל פעם שההצעה שישראל מציעה לפלשתינים אינה נראית להם הם פוצחים בגל טרור נוסף, לישראלים ישנה סיבה שלא להאמין שהטרור ייפסק כאשר הם יקבלו את מה שהם ירצו. ומה אם גם אז 'יתחשק' להם לפצוח בגל טרור נוסף? "הפלשתינים התרגלו לקבל פרס על טרור", מסביר דרשוביץ, בדמות עוד ועוד הצעות יותר טובות מתוך תקווה של מחנה השלום כי "הצעה זו תספק". קשה להאמין כי "ההצעה המושלמת" היא זו שתביא להפסקת הטרור כמו שקשה להאמין שביום שבו האישה המוכה תתחיל להתנהג באופן מושלם (קרי תקבל את בעלה בכל יום עם בית מצוחצח, ארוחה חמה ואמבט חם לרגליים) היא תפסיק להיות אישה מוכה. מי ששובר כלים ב'גלי טרור' מתוזמנים ומניפולטיבים (איני מסכימה כי זו תוצאת הייאוש כמו פרי תרבות אשר מגיבה לייאוש בפעולות מסוג אלו), ישבור כלים בכל פעם שמשהו אחר לא ימצא חן בעיניו.

ובכל זאת, מה יש ביוזמת ג'נבה שראוי לתשומת לב? ראשית, זו יוזמה, ויוזמות טובות יותר לכל אומה מאשר היגררויות מביכות כמו של ביבי אחרי אובמה, תוך שליחת 'הפרס הבלתי נלאה' כמתאבן לאובמה, בכדי ש"ליבו של הגביר יתרכך".

שנית, אם מאזינים למסריו של דוניבסקי (שהם מסריה של יוזמת ג'נבה) שומעים תדר חדש: לא להיגרר אלא ליזום. אז נכון, הפלשתינים, חלקם אינם מכירים במדינת ישראל וחלקם מאמינים בטרור כדרך חיים. אבל, גם לישראל אחריות להקצנת מגמות אלו שלא היא יצרה, אבל היא בהחלט מייצרת את הקרקע הפוריה לתפיחתן. זוהי אינה גישה של 'אשמה' אלא גישה של 'אחריות'. זה דומה לאמירה ולפיה אף אדם אינו יכול לשלוט במחלות אשר מתפרצות בגופו, אבל הוא בהחלט יכול לבחור את דרך ההתמודדות שלו עם מחלות אלו, לדוגמה על-ידי תזונה נכונה, או נקיטת אמצעי ריפוי. גישה אקטיבית פירושה להתוות את הדרך, ולא להיגרר אחרי הנסיבות.

תרגילי ההשהיה של ביבי, אשר מזכירים מאוד את תרגילי ההשהיה של שמיר בזמנו, מתוך עיוורון שהרחבת ההתנחלויות תוביל את הפלשתינים אי-פעם להשלים עם קיומן ולרקוד הורה לאור מדורת ה"שלום הכלכלי" המגוחך שלו, אינם "אקטיביות" (וזאת למרות שהימין נתפס כאסרטיבי, לעומת השמאל אשר נתפס כפאסיבי, יהודון, גלותי וחלשלוש).

תרגילי ההשהיה של ביבי הם ביטוי לפאסיביות. ביבי אינו יוזם אלא מגיב לאובמה בתרגילים שמזכירים את ההתמחקות של ילד מלתת נשיקה לדודה או את תרגילי ההתחמקות של צד בזוגיות אשר רוצה לסיים את הקשר ואינו משיב ל מסרונים ולטלפונים (אך חסר את האומץ להגיד שזה נגמר). יוזמת ג'נבה לעומת זאת, מציעה אופק מדיני ברור, לא רק לפלשתינים אלא גם לנו, שכן כאשר אומות כרוכות אחת בשנייה (גם בקשרי אלימות ושפיכות דמים) האופק של האחת הינו גם האופק של "רעותה".

יש לזכור כי חזון ברור, הוא דבר אשר דרוש לכל אומה כדי לשרוד (ולא מיליוני דולרים לרכישת נשק מארצות הברית). ישראל של תש"ח ניצחה, למרות קוטנה, ולמרות החרם שהטילה ארה"ב על מכירת נשק למדינה-שזה-עתה נולדה משום שהיה לה חזון: "מדינה חופשית, עלייה עברית".

מדינת ישראל של תשס"ט תפחה למימדים עצומים, ומרוב אפשרויות היא אינה יודעת את דרכה והיא מחוסרת דרך. יוזמת ג'נבה מציעה דרך.

דומה כי אם אנשיה יקפידו לדבוק בקו ריאלי, יכירו בחסרונות של הצד השני ויציעו בלמים (לדוגמה להתנות את המשך ההתקדמות בשינוי ספרי הלימוד והפסקת ההסתרה), ולא יערכו אידיאליזציה לפלשתינים (שאינם ראויים לכל אידיאליזציה, בשל הבחירה של רבים מאוד מהם בדרך הטרור, גם אם בעידוד פאסיבי כגון מיתוג הרוצחים כקדושים), או אוטופיזציה של המצב, היוזמה תוכל להתקבל על ישראל.

ישראל, בה שוררת קונספציית ביטחון שגויה ולפיה "ככל שתקציב הביטחון יתפח כך גבולות ישראל יהיו בטוחים יותר" צריכה לשנות תדר (או להחליף דיסקט): כלי נשק וצבא הם אמצעי (אחד מהם), להגשמת המטרות והיעדים המדיניים. אך חשוב שתהיינה מטרות שכאלו (להבדיל מאסטרטגיות התחמקות, ההשהיה ועקיפת אובמה שמפתח ביבי, בנוסח אשר מזכיר את שמיר בזמנו).

רק אומה אשר מציבה את יעדיה בבהירות תמנע מסדר היום של אחרים לחלוש על עתידה. בעוד שלביבי אין שום סדר יום, מלבד הדיפת סדר יומם של אחרים (והעובדה שבר רפאלי מפורסמת בעולם לא תסייע למצבה הבינלאומי של ישראל), יוזמת ג'נבה מציעה כי ישראל תכתיב את סדר היום.

בכך טמון הכוח, בכך טמונה העוצמה, ועל כן, גם עתיד בטוח יותר.